התוס' (ברכות מט: ד"ה ר"מ) כתבו "ולענין שתיה אומר ר"י דיש להחמיר ולברך עליו אפילו בפחות ממלא לוגמיו אף על גב דלענין יום הכפורים ליתא לא ילפינן מינה לענין ברכה תדע דלענין ברכת המזון בכזית ולענין יום הכפורים עד דהוי דוקא ככותבת".
והקשה הגליון (שם) "קשה לי איך שייך להחמיר ולברך, דאם הוא ספק אינו רשאי לברך כמו כל ספק ברכות, ועיין במג"א (סימן ר"ט ס"ק ג') שהקשה כזה על תוס' ברכות (די"ב ע"א) ובתשובה כתבתי ליישב קושי' המג"א אבל בכאן ישאר התימה". וצריך להבין מפני מה לא חששו תוס' לברכה לבטלה.
ולכאורה היה מקום ללמוד בדעת התוס' ע"פ שיטתם בר"ה (לג.) דברכה שא"צ דרבנן ואפשר דמש"ה הוי ספקא דרבנן ולקולא. וכן נראה מלשון השאלתות המובא בפסקי הרא"ש (כא.) "פסק בשאלתות דרב אחאי דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אם אמרן אם לאו אין צריך לחזור ולאומרם וכן מוכח הכא". וכן מלשון החינוך (מ' תל) "אבל האוכל כזית או יותר עד כביצה ונסתפק אם בירך או לא, מן הדומה שאינו חייב לברך לדברי כולם, ששיעור זה דרבנן הוא". וכן אפשר לבאר בשיטת תוס'.[1] אלא שרוב הפוסקים סברי דאין לברך מספק אף דברכה שא"צ דרבנן. ולדבריהם צ"ב.
יבואר שיש דין ברכת הנהנין אף לאחר אכילה
ובביאור התוס' יש להקדים דברי הגמ' בברכות (לה.) "מנא ה"מ דתנו רבנן קודש הלולים לה' מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם וכו' דלאו בר נטיעה כגון בשר ביצים ודגים מנא ליה. אלא סברא אסור לאדם שיהנה מהעו"ה בלא ברכה".
וצריך להבין, כיון דאמרינן 'קודש הלולים' ללמד ברכה לפניהם ואחריהם, מנין למסקנת הגמ' ברכה לאחריה, הא סברא דבעי ברכה ליטול רשות שלא יהא גזלן [כמבואר בהמשך הגמ'] ומנין לברכה אחר אכילה.
ונראה דבין ברכה שלפני אכילה ובין ברכה שאחר אכילה כולן בכלל ברכות הנהנין, ומש"ה שפיר ילפינן למסקנה אף ברכה שלאחריה.
ומצאתי שכבר נחלקו בזה קמאי, דהנה כתבו הרא"ה והריטב"א (ברכות לה.) ד"סברא" קאי על ברכה ראשונה. אלא שהרשב"א (שם) כתב "שאר מינין בין לפניהן בין לאחריהן אין טעונין כלל אלא מסברא וקרא אסמכתא בעלמא".[2]
בביאור סברת איסור אכילה קודם ברכה
ובביאור הסברא נראה, שאין בלימוד הסברא 'איסור אכילה' אלא 'מצוות הודאה' על ההנאה שנתן ה', וחכמים גילו מקום ההודאה אף לאחר אכילה. וקצת נראה כן מלשון רש"י (שם) "אלא סברא הוא כיון דנהנה צריך להודות למי שבראם", ומשמע אף ברכה שלאחריה וכרשב"א.
אלא שלריטב"א יש מקום לבאר שהוא 'התר אכילה' וכן נראה מדכתב "אלא סברא וכו' והיאך יטול אדם את מה שאינו שלו ולא יטול ממנו רשות" ממילא שפיר הא דס"ל דאין ברכות שלאחריה בכלל הסברא. [3]
וכעת נבוא להבין שיטת ר"י לגבי שתיה בספק ברכה אחרונה דסבר לחומרא לברך, והקשה רע"א דקי"ל סב"ל. אך נראה דסבר ר"י דברכה אחרונה בכלל ברכת הנהנין, ולכך שפיר אמרינן ספק ברכות להחמיר.
ואדרבא עולים הדברים כדברי הגליון (יב.) בשם המהרש"א בהבנת ר"י דידה גבי פתח בשיכרא וכו' דכל סב"ל דוקא בשאר ברכות, אך בברכות הנהנין שאסור להנות ללא ברכה אין אומרים סב"ל, ושפיר נבאר בר"י דברכה אחרונה בכלל נהנין ולכך ה"ז כדין פתח בשכר וכו' דפסק ר"י (יב.) לחומרא בברכה.
[1] ובדומה ראיתי שכתב הפנ"י (יב.) וז"ל העולה מדברינו דפלוגתת הפוסקים בספק ברכות לא הוי אלא מעיקר דינא אם צריך לחזור ולברך מצד החיוב או שנאמר דשב ואל תעשה עדיף אבל לכו"ע מיהא ליכא שום איסורא אם יחזור ויברך משום ברכה שאינה צריכה. ע"כ. ואח"ז ראיתי שכן כתב להדיא הנשמת אדם (כ"ה א"א) בדעת התוס' שסב"ל אינו איסור אלא שאינו חייב לחזור ולברך. וב"ש.
[2] וחלקו עלי חבריי בהבנת הרשב"א. וראיתי בכס"מ (פ"א מברכות) שכתב "וכן מד"ס לברך אחר כל מה שיאכל וכו'. בראש פרק כיצד מברכין אמרינן דילפינן ברכה לאחריו בכל הדברים משבעת המינין. ופירש"י דכתיב חטה ושעורה וכו' וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת ודחי התם בגמרא ראיה זו ואסיקנא אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה". ולהדיא שיש סברא על ברכה שאחריה. ואחר חיפש מצאתי בספר בן ידיד (שם) שכתב שכן ככס"מ שיטת הרשב"א.
[3] ומ"מ ס"ל לריטב"א דברכות לאחר אכילה שלא משבעת המנים הם רשות.