בגמ' ברכות (מ.) "אמר רב: טול ברוך, טול ברוך אינו צריך לברך, הבא מלח, הבא לפתן, צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו הביאו מלח, הביאו לפתן, נמי אינו צריך לברך; גביל לתורי גביל לתורי – צריך לברך; ורב ששת אמר: אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת".
וביאר רש"י טול ברוך – הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו, ואמר לו: טול מפרוסת הברכה, אף על פי שסח בינתים – אין צריך לחזור לברך, ואף על גב דשיחה הויא הפסקה כדאמרינן במנחות (פרק ג' דף ל"ו א'): סח בין תפילין לתפילין צריך לברך, וכן בכסוי הדם, הך שיחה צורך ברכה, ולא מפסקא. הביאו מלח – נמי אין צריך לברך, שאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם.
ובפשטות דברי הגמ' יש כאן הרחבת הדין וכל אמורא מוסיף על הדין הקודם. אשר רב חידש שכל שהוא ל'צורך הברכה' עצמה אינו הפסק, ורבי יוחנן מוסיף אפי' צורך 'פרוסת הברכה' כמלח ולפתן 'שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם', ומוסיף עליהם רב ששת שאף גביל לתורי בכלל 'צורך ברכה' כיון שאסור לאכול [פת] קודם שמצווה להאכיל את בהמתו ממילא הוי צורך ברכה.
חילוק בין צורך ברכה לצורך סעודה
והנה הב"י (סי' קסז) כתב חילוק בין 'צורך ברכה' ל'צורך אכילה' וכתב ללמוד בשיטת רש"י ותוס' דסברו דבעינן 'צורך ברכה' ורק אז אינו הפסק, וכמו שכתב רש"י 'שאף זו צורך ברכה' אך אם ביקש דבר שאינו צורך ברכה אלא צורך סעודה, הוי הפסק.
וכן למד ממה שכתבו תוס' (ד"ה הבא) וז"ל ואנו אין אנו רגילים להביא על השלחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב והרי הוא כי הא דאמר בסמוך לית דין צריך בשש מיהו רבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השלחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם. ע"כ.
וכתב הב"י "וכן נראה שהוא דעת התוספות (ד"ה הבא) שכתבו הביאו מלח וכו' ואנו אין אנו רגילין להביא על השלחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב ומשמע מדבריהם שהם סוברים דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק כיון דלאו צורך פרוסת המוציא הוא אף ע"פ שהוא מצרכי סעודה". ולכאורה כוונת הב"י דמשמע דבאו ללמד דין 'הפסק' דכיון שהיום א"צ מלח ממילא הוי הפסק.[1] אכן בדעת הרמב"ם כתב דס"ל דלא בעי לצורך ברכה אלא סגי בצורך סעודה, ועוד יתבאר.
וצריך להבין בין לרש"י בין לרמב"ם מה יהא הדין אם אמר הביאו מלח ולבסוף התברר שיש מלח, או אם אמר גביל לתורי והתברר שאינם.
ולכאורה תלי בפלוגתא דקמאי, דהנה שיטת רש"י [כנזכר] דבעינן לצורך ברכה בין לרב ורבי יוחנן, ואפי' לרב ששת אף גביל לתורי צורך ברכה. אך מדברי הר"ח (מ.) נראה דכל ג' השיטת סברי צורך סעודה דכתב "אמר רב טול ברוך וכו' ואפי' אמר גביל לתורי וכו' הנהו כולהו לצורך הסעודה הן ואין צריך לברך ברכה אחרת דקי"ל כל מידי דהוי מחמת הסעודה לאו הפסקה הוא".[2]
וברא"ה (מ.) רואים אנו חילוק בין דברי רב לדברי רבי יוחנן ורב ששת דכתב "אמר רב טול ברוך טול ברוך לא צריך לברך. פי' אם כך אמר [אחר] ברכת המוציא קודם שיטעום אינו צריך לחזור ולברך המוציא דלא הוי הפסק דצורך ברכה. הבא מלח הבא ליפתן צריך לברך. פי' דהא ודאי הוי הפסק. ור' יוחנן אמר אפילו הבא מלח הבא ליפתן אין צריך לברך. פי' דצורך אכילה הוא ולא הוי הפסק. גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך. פי' דכי האי ודאי הוי הפסק דשיחה בטלה הוא לאמרה בין ברכת המוציא לאכילה. ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי לא הוי הפסק, דאמר רב יהודה אמר שמואל אסור שיטעום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. פי' הלכך הא נמי צורך אכילה הוא.
וצריך להבין חדא לשיטת רש"י דבעי צורך ברכה מה ענין 'צורך ברכה' לטול ברוך, הא ברכת המברך ברכה מעליא היא.[3] וכזאת יש לשאול להבנה בדברי הר"ח דכל ג' השיטות באמוראים 'צורך סעודה' הם, בשלמא הביאו מלח וגביל לתורי צורך סעודה הוא אך טול ברוך אמאי הוי צורך סעודה.
כתב הרמב"ם (פ"א מברכות ה"ח) "כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו בדברים אחרים ואם הפסיק צריך לחזור ולברך שנייה, ואם הפסיק בדברים שהן מענין דברים שמברכין עליו אינו צריך לברך שנייה, כיצד כגון שבירך על הפת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח הביאו תבשיל תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך שנית, וכן כל כיוצא בזה".
וכתב הב"י (סי' קסז) "אבל הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות ברכות (ה"ח) ואם הפסיק בדברים מענין דברים שמברכין עליו אינו צריך לברך שנית כיצד כגון שבירך על הפת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח וכו' תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך. נראה מדבריו שכל שהשיחה מענין אכילה לא הויא הפסק ואין צריך שתהא שיחה מענין פרוסת המוציא בדוקא דהא תנו לפלוני לאכול לא משמע מלישניה שאומר להאכילו מפרוסת המוציא וכיון דספק ברכות הוא נקטינן לקולא".
והיינו ממה שכתב הר"מ 'תנו לפלוני לאכול' משמע כל מאכל אע"פ שאינו מברכת המוציא, ומינה נשמע דסגי בצורך סעודה אף שאינו צורך ברכה.
אלא שבדרישה (שם) כתב "יש לומר שאינו מוכרח שהרמב"ם יחלוק על פסק כל הנך רבוותא שדוקא מענין פרוסת המוציא אינו נקרא הפסקה ומה שכתב תנו לפלוני לאכול אטו גרע זה ממה שיאמר תנו מאכל לבהמה שבודאי אם אומר תנו מאכל לפלוני שצריך אכילה אפילו עשיר שזהו מצוה להקדים פרנסתו יותר מהקדמת מזונות לבהמה".
נמצא דלדרישה שיטת הרמב"ם כראשונים דבעי צורך ברכה בדווקא. ולב"י הרי שיטות חלוקות הן ורק לר"מ הוי צורך סעודה.
וצריך להבין דברי הב"י וכמו שכתב הדרישה, דמה ראיה מן הר"מ כיון דמסתברא דלא גרע איש הישראל ופשוט שיש מצוה ליתן לו.
הצעת ביאור בדברי הב"י ע"פ הגדרת איסור אכילה קודם האכלת בהמתו
וקודם ביאור הדברים נקדים מה דכתב הרמ"א (סי' רעא) "אדם ששכח לקדש עד לאחר שברך ברכת המוציא ונזכר קודם שאכל, יקדש על הפת ואח"כ יאכל. אבל בהבדלה יאכל תחלה, דהרי אין מבדילין על הפת".
ובמג"א (ס"ק יב) כתב "ובתשובת מהר"מ (סי' שב) כתב ריצב"א דיבדיל ואח"כ יברך שנית המוציא ויאכל דהא אסור לאכול קודם שיבדיל, ול"ד לגביל לתורי דא"צ לברך דהתם אסור מדאורייתא".[4]
ונראה בביאור הב"י וכן הבנה והחילוק בין גביל לתורי, לאכילה קודם הבדלה, דשאני איסור אכילה קודם האכלת בהמתו דילפינן מקרא דכתיב (דברים יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת ויש ללמוד [אף אי הוי אסמכתא] דמדיני אכילה הוא שקודם שיאוכל יאכיל את בהמתו, משא"כ איסור אכילה קודם הבדלה אינו מחלקי דיני הבדלה, אלא ככל המצוות שכיוון שהגיע שעתן אסור לאכול, וכאיסור אכילה קודם תפילה, שאינו מדיני תפלה קודם אכילה להתפלל, אלא מדיני תפלה שאסור לאכול קודם לתפלה.
ובזה ניחא משאלת הדרישה, דלעולם שאני האכלת אדם מהאכלת בהמה, שאף אי ילפינן כ"ש לחייב להאכילה אדם, אכתי אינו מדיני אכילה שחכמים למדו אסור אכילה גבי בהמה, אלא סברא ודין להאכיל אדם, וכשאר מצוות התורה, וכדוגמת צדקה וחסד, שאינו מדיני אכילה. ולקמן יתבאר בע"ה בהרחבה.
יבואר הבדל בין 'צורך' ברכה וסעודה' ל'עניין ברכה וסעודה'
הנה יש מקום לבאר בדיני הפסק שע"י דיבור ב' דרכים, האחת דדיבור נחשב מצד עצמו להפסק בדברים דבעי סמיכות. אך בדרך נוספת י"ל שיסוד 'הפסק דיבור' משום היסח דעת שקבעו חכמים גדר ברור כיון שבד"כ דיבור שאינו מן העניין יוצר הפסק, קבעו שכל דיבור שאינו מן העניין יהא הפסק אע"פ שלא הסיח דעתו.
ונראה מדברי התוס' (ד"ה הבא) שכתבו 'הבא מלח צריך לברך דהוי היסח דעת' נראה כנ"ל אשר שורש הפסק בדיבור משום היסח דעת ולא פלוג.
ויש לחקור בהא ד'הביאו מלח וגביל לתורי' לא הוי הפסק אי משום סיבת 'צורך הדין' או"ד אין בצורך אלא סימן לשייכות. וביאור הדברים אשר לחד גיסא י"ל דליכא ה'פסק שבדיבור' כל שהוא משום צורך ברכה או סעודה דכל כיוצא בזה ה"ה צורך מחמת הדין שאסור לאכול קודם שיאכיל, אך בדרך אחרת י"ל דלא בעינן צורך ע"פ דין אלא עניין ושייכות שכיון שיש צורך מחמת הדין ממילא שייך לעניין הברכה או הסעודה ולא הוי הפסק.
תולה גדרי הפסק שבדיבור בחקירה הנזכרת
ואפשר דהך חקירה תלי בנ"ל אי שורש הפסק שבדיבור מחמת היסח דעת, או"ד כך קבעו חז"ל דדיבור שאינו מענייני הברכה או הסעודה הוי הפסק. ונפק"מ א"נ דיסוד דיני הפסק שבדיבור מחמת היסח דעת ממילא כל שיש בו היסח דעת הוי הפסק ואי ליכא היסח דעת אע"פ שהתברר שאינו לצורך, לא הוי הפסק, כיון שע"י צורך כל שהוא [שאינו ע"פ דין] נגרם דיבור בעניין שאין בו היסח דעת. אך אי נימא דדיני הפסק שבדיבור אינם מדיני היסח דעת, ממילא יש מקום לומר שכל שהוא דיבור שלא לצורך הוי הפסק.
והנה לשון הרמב"ם (פ"א מברכות ה"ח) "כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו בדברים אחרים ואם הפסיק צריך לחזור ולברך שנייה, ואם הפסיק בדברים שהן מענין דברים שמברכין עליו אינו צריך לברך שנייה". הא חזינן שלא כתב הר"מ 'צורך' אלא 'עניין' ולכאורה משום דלא בעי צורך של דין אלא עניין. וכן משמע מדברי הב"י הנ"ל יע"ש.
ולפי"ז יש מקום ללמוד בשיטת רש"י דבעי לצורך ברכה דאינו צורך דיני בדווקא אלא כל שהוא צורך דיני ממילא הוי עניני ברכה, ולכך לא הוי הפסק. ולזאת יש לבאר דברי רב דטול ברוך אע"פ שאינו צורך הלכתי כיון שהוא עוסק בעניין ברכה [המוציא] לא שייך הפסק.
וכן יש ללמוד [ברש"י] בדברי רבי יוחנן אשר התחדש דאף עניני ברכה שאינם בדיבור עצמו אלא קשורים כהבא מלח בכלל צורך ברכה וממילא הוא עניני הברכה. ובדברי רב ששת התחדש שאך צורך ברכה כהסרת המונע שכן אסור לאכול קודם שיאכיל את בהמתו בכלל צורך המוליד עניין בברכה.[5]
וכזאת יש לפרש בדברי הר"ח דאף טול ברוך בכלל צורך סעודה כיון דצורך הוא היכי תמצי לענייני סעודה וממילא ליכא הפסק.
ועפי"ז יש מקום לבאר דנחלקו הב"י והדרישה בנ"ל, אשר שאלת הדרישה נבעה מחמת ההבנה דצורך ברכה בדווקא וממילא יש ללמוד שאף האכלת אדם בכלל הדין וה"ה צורך.
אך לב"י יש לומר דאינו צורך בדין אלא 'עניין' מחמת צורך הדין, אשר על כן כיון שהאכלת אדם סו"ס אינו עניין לגוף האכילה [שאין למדין 'איסור' אכילה קודם לאדם אלא 'מצוה'] לא חשיב עניין סעודה.[6]
ואם כביאור הדברים בדברי הב"י יש לומר דבכה"ג שאמר גביל לתורי והתברר שאין בהמה לא יהא הפסק, כיון שגדר 'צורך ברכה' מחמת 'עניין' ברכה הוא, ממילא לא יהא הפסק כיון שהאמירה בעניין אכילה. ולכאורה אף אם טעה בדין וסבר על דבר שהוא צורך, לא יגרע לכל הפחות מלהיות עניין אכילה, וכן לעניין מנהג וכד' כ"ש שלא יהא הפסק. וצ"ע בדברים.[7]
תולה הך חקירה במח' הרמב"ן והמאירי
ובס"ד מצאתי למאירי (מגן אבות ענין א) שכתב גבי אמירת אל מלך נאמן קודם ק"ש דלא הוי הפסק ולתועלת העתקתי הלשון.
וז"ל המאירי ובהגיע תור הרב הגדול ר' משה בר' נחמן ז"ל וכו' ששאל בזה את הרב המופלג רבינו מאיר מטוליטולא ושהרב ז"ל השיבו שהוא טעות, ונתן טעם לדבריו מפני שברכת אהבת עולם הוא ברכת מצות שמע ואין להפסיק, והביא ראיה ע"ז ממה שאמרו בירושלמי של ברכות (כ"ד ע"ב) הפורס על שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו, והקורא בתורה, והמפטיר בנביא, והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה, לא יענה אמן אחר עצמו ואם ענה הרי זה בור, והיתה ראיה זו פשיטא בעיניו שעניית אמן זה הוא הפסק, עד שחתך את הדין מכחה, שכל שאומר אל מלך נאמן הרי הוא כאומר אמן, ואף כשאמרו שלא במקום אמן, כל שכן שהוא הפסק, שהרי יש בו רבוי תיבות יותר מבאמן, וא"כ כל שאמרו בין במקום אמן, בין שלא במקום אמן הרי הוא בור וטועה, והוא הפסק וצריך לחזור ולברך.
ואין כאן ראיה כלל שיש הפסק, שאף כשנאמר בה אמן, ואם אמרו הרי זה בורות, לא אמרו הרי זה הפסק, ואלו היה הפסק, היה אומר ואם ענה לא יצא, אבל אם עונה אמן לעצמו אחר כל ברכה וברכה, הרי זה מגונה, ומ"מ לא שיהיה הפסק. ואף כאן אף כשנאמר בו אמן, הרי זה בורות אמרו ומפני שלא נגמרו, אבל הרי זה הפסק לא אמרו. ואף על פי שכל שיחה שבין הברכה לעשיית הדבר שעליו מברכין הויא הפסק, אמן מיהא אינו הפסק, שהרי אף בשאר שיחות של חולין ושל דברי הדיוטות אם הוא מצורך הדבר שעליו בירך אינו הפסק. ובצדק אמרו בפרק כיצד מברכין (ברכות מ א) שאם אחר שבירך המוציא קודם שיטעום אמר טול בריך אינו הפסק, ואינו צריך לחזור ולברך. וכן הביאו מלח, הביאו לפתן, וכן אפי' אמר גביל לתורי הואיל ואסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, צורך מאכל הוא ואינו הפסק. וכן הדין במצות אם ברך על הלולב ונפל מידו ואמר בין הברכה למצוה תן לי הלולב, והוא הדין והענין אם אותו דבר שהוא אומר הוא מעין הברכה שסיים, וכמו שיתבאר בסמוך, בנקיט כסא דשכרא ופתח בדשיכרא וסיים בדחמרא, אם כן עניית אמן שהוא קיום השבח וההודאה שבירך, אינו הפסק, שאינו אלא כענין הברכה עצמה שבירך, וכן אם אמר אל מלך נאמן, הן במקום אמן, הן שלא במקום אמן, או כל דבר שהוא שבח לבורא, ענין הברכה הוא ואינו הפסק, שכל שהוא מעין חתימת הברכה שבירך, או מעין הדבר שעליו בירך, אין הפסק.
וראיה לדבר מברכות (יב.) בשמועת נקיט כסא דשכרא בידיה וכו' לגרסת הרב אלפסאי והגאונים ז"ל נקיט כסא דשכרא בידיה ובריך ברכת שכר וסמך לה ברכת היין קודם שישתה, כגון שאמר בא"י אמ"ה שהנ"ב, בורא פרי הגפן, אף על פי שהפסיק בפה"ג בין חתימה הראויה שברך עליו, אינו הפסק, הואיל ומעין ברכה הוא, שכל שנותן שבח על שברא כך וברא כך, מעין הברכה הוא, ואף כאן אמן הוא קשר קיום הברכה, שאותו שמברכין לו הוא נאמן בהבטחתו. א"כ הן שיענה אמן, הן שיאמר אל מלך נאמן אין כאן הפסק כלל. עכת"ד.
הרי יוצא דנחלקו הרמב"ן והמאירי באומר אמן על ברכתו אי הוי הפסק לרמב"ן הוי הפסק כיון שאסור לאומרה, ולמאירי אף שאין לאומרה אינו הפסק כיון דבאמירת ה'אמן' יש קיום ושבח ההודאה שבירך, וכן במקום דלא יהני כאומר גםן על שכר סו"ס ה"ה מודה ב'מעין' ברכה.
ולזאת יש לבאר דפליגי בב' חקירות הנזכרות אי ה'פסק שבדיבור' כ'גביל לתורי' לא הוי הפסק מחמת הדין או"ד הדין מהווה היכי תימצי לאי היסח דעת ולכך לא הוי הפסק. ותלי בחקירה אי הפסק שבדיבור משום היסח הדעת הוא, או"ד כשם שתקנו חכמים הפסק ע"י היסח דעת כך תקנו שיהא הפסק ע"י דבור שאינו מענייני המצווה או הברכה.
אשר שיטת הרמב"ן תתבאר דדין הפסק שבדיבור משום גוף הדיבור ובכה"ג דליכא מצוה הוי דיבור שאינו מעניין הברכה והוי הפסק.[8] אך למאירי י"ל דיסוד הפסק שבדיבור מחמת היסח דעת וכיון דליכא היסח דעת אפי' אינו משום צורך דיני, לא הוי הפסק, ובאמן יש הסכמה לברכה וליא הפסק.[9]
תולה בחקירות הנזכרות פלוגתא דהט"ז ומג"א גבי הפסק בברכה לקדושה
בגמ' ברכות (מה:) תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך: הרי זה מגונה. לא קשיא: הא – בבונה ירושלים, הא – בשאר ברכות". ובשו"ע (סי' רטו) "אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר שתי ברכות או יותר". ויש לברר מה יהא הדין למחבר אם ענה על ברכתו לעניין הפסק.
והנה בשו"ע (סי' כה ס"ט י') כתב "אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד לתפלה של ראש, ואם הפסיק, מברך על של ראש: על מצות תפילין. אם סח לצורך תפילין, אינו חוזר ומברך. אם שמע קדיש או קדושה בין תפלה של יד לתפלה של ראש, לא יפסיק לענות עמהם אלא שותק ושומע ומכוין למה שאומרים".
ובפשטות דברי המחבר דבעי לצורך ואין בקדיש צורך תפלין ולכך לא יענה ורק ישמע [וליכא הפסק בשמיעה יעויין ב"י], ואם ענה לכאורה הוי הפסק.
אלא שנחלקו בזה הפוסקים, דעת הט"ז דאינו הפסק דכתב "דהשתיקה כעונה לענין לצאת י"ח אבל לא שיחשוב כהפסק' ומשמע כאן שאלו עבר וענה יהא שמיה רבא וכיוצא בה דלא הוי הפסק לענין שיצטרך לברך שנית על התפילין כדין המפסיק בשיחת חולין". אך לאידך המג"א כתב "ואם פסק וענה חוזר ומברך".[10] וצ"ב בפלוגתייהו.
ונראה דפליגי בב' חקירות הנזכרות, אשר שיטת המג"א תתבאר דהפסק בדיבור משום היסח דעת הוא ולכך אע"פ שיש צורך בעניית קדושה הוי הפסק. אך לאידך שיטת הט"ז כיון שיש לדיבור זה צורך אינו נכלל בשאר דיבור המפסיק. וק"ל.
אלא שיש לדון בנ"ל כיון דלט"ז אינו הפסק מחמת צורך, א"כ נראה דכל צורך אפילו של ברכות שאינם קדושה אינם הפסק. ואף שיש לחלק בין קדושה חמורה לברכות, מ"מ כיון שהוא ענין צורך אפשר דליכא הפסק אף בצורך מצוה קל.
ואף למג"א דיסוד הפסק בדבור משום היסח דעת ומשום הכי העונה קדושה בין ברכה למצווה הוי הפסק, אכתי יש לעיין מה יהא הדין בעונה אמן על ברכתו, דאף שמדברי המאירי חזינן דלא הוי הפסק ומשום שהוא אותו 'עניין' ואינו הפסק, מ"מ אפשר דלמג"א שאני דבעי תרתי שיהא באותו עניין ובדבר המותר.
וראיתי לפמ"ג (א"א סי' נא סק"ג) שכתב "העונה אמן אחר עצמו מגונה הא שתיקו לא משתקינן ליה, וכן כתב הפר"ח וזה דווקא היכא דאין הפסק, הא בעונה בין ברכה לעשיה משתקינן ליה, ולא עוד דחוזר ומברך, וכן כתב אליה רבה (סימן קס"ז) עני אמן אחר נפשיה כדיבר דברים בטילים, יע"ש. ואם בירך על המצוה ושמע ברכה מאחר וענה אמן אם צריך לחזור ולברך, באנו למחלוקת הט"ז ומ"א (סימן כ"ה) לט"ז אין חוזר ומברך, ומדמה ליה לגביל לתורי לכתחלה לא יפסיק ודיעבד אין חוזר ומברך, ולהמ"א חוזר ומברך, כיון דאין צריך לא הוה גביל לתורי. אבל אחר עצמו וודאי חוזר ומברך אף לט"ז".
הא חזינן דס"ל לפמ"ג דלכו"ע העונה אמן על ברכתו הוי הפסק, אלא דנחלקו הט"ז והמג"א במברך ושמע ברכה מאחר [ואף שאינה מאותה ברכה] אי דמי לגביל לתורי ולא הוי הפסק, או"ד שאני משום שאינו צורך.
אכן בדברי המג"א אין ברור דאמן הוי הפסק כנ"ל כיון שאפשר שהוא מעניין הברכה אף שאינו ע"פ דין. וכ"ש שך הוא להדיא במאירי, וא"כ לכאורה יש לומר לדינא שאם ענה לא יהא הפסק מספק ברכות.
ואח"ז ראיתי למ"ב סי' רטו ס"א דכתב דאם ענה אמן עשה איסור וממילא הוי הפסק. אלא שבכף החיים (סי' קסז ס"א) כתב "אם אמר אמן בתר נפשיה דאינו חוזר ומברך דאינו כדיבר דברים בטלים ממש כיון דאינו אלא מגונה העונה אמן אחר ברכותיו".
[1] אכן ק"ק להבין כיצד למד הב"י בדברי תוס' 'צורך ברכה' הא כל שכתבו דהיום א"צ להביא מלח כיון שפת שלנו נקיה, ומנין לחדש שבאו להשמיע דבעי צורך ברכה וכיון שא"צ משום הברכה אלא משום הסעודה הוי הפסק.
וראיתי שכבר הקשה כזאת הט"ז (סי' קסח סק"ז) וז"ל ואף על גב דבב"י כת' דמשמע מדברי התו' דזה הוה הפסק לא ידעתי מהיכן משמע לו כן דהתוס' לא כתבו אלא שאין עוש' איסור אם לא הביא כיון שהפת יפה אבל אי ניחא ליה שיביאו לו מלח ודאי לא הוה הפסק. ע"כ. ובב"ח כתב ע"ד הב"י וז"ל ולפענ"ד נראה דבמלח פשיטא אף לדידן לא הוי הפסק וכדמוכח מדברי התוספות עצמם שכתבו אחר כך ומיהו רבינו מנחם היה מדקדק מאוד להביא מלח על השלחן כדאיתא במדרש. ע"כ. וצ"ב הא הב"י הוכיח מתוס' וכיצד לא למד הב"י מהמשך תוס' כב"ח, דרבינו מנחם הצריך מלח וממילא לא הוי הפסק אף שאינו צורך ברכה אלא מצורכי סעודה.
ונראה שכוונת הב"ח כדברי הט"ז וממילא ליכא ראיה שתוס' באו לחדש דין 'הפסק' וממילא ע"פ פשט הדברים סברי תוס' 'צורך סעודה' וממילא יש ללמוד מדברי רבינו מנחם כיון שיש צורך כל שהוא אף היום ממילא לא הוי הפסק. ודו"ק.
אכן יעוין בליקוט חבר בן חיים (על שו"ע הוצאת פרידמן) דביאר הבנת הב"י דאל"כ אמאי כתבו תוס' דבריהם על רב ולא על 'לית דין צריך בשש'. וק"ל.
[2] אמנם י"ל 'צורך הסעודה' אך כל אחד מטעמו שלו, ז"א כיון שאף 'המוציא' הוא צורך הסעודה הכללי ממילא לא הוי הפסק. אכן יותר נראה מפשט הלשון 'צורך סעודה' ממש. וצ"ע.
[3] וראיתי שכך הקשה הפנ"י (מ.) וז"ל נראה דמה שכתב הך שיחה צורך ברכה אף על גב שאינה צורך ברכה של עצמה דאדרבא אם יאכל מיד טפי עדיף אפ"ה מקרי צורך ברכה לגבי הך דשמא ישכח אח"כ ליתן לחבירו פרוסת המוציא ויהיה הפסק ויצטרך לברך שנית וכיון שחבירו יוצא בברכתו הוי שפיר צורך ברכה, וכן נראה מלשון התוס' במה שכתבו לענין שחיטה שאם אומר לחבירו העוד יותר בהמות לשחוט לא הוי הפסק דהיינו מהאי טעמא גופא כדי שלא יפסיק הרבה בין שחיטה לשחיטה ויצטרך לברך שנית, כן נראה לי. ע"כ. ועוד יעוין בצל"ח בדרך אחרת. ולקמן תתבאר דרך נוספת.
[4] הנה נחלקו הרמ"א והמג"א אם בירך 'המוציא' קודם אבדלה, אם יטעם או"ד יבדיל, אך לשניהם ההבדלה היא הפסק, או משום שאינו חלק מדיני אכילה בשונה מגביל לתורי (כמבואר בהמשך) או משום שנוסח הבדלה הנו נוסח ארוך כתפלה. אכן צריך להבין במה נחלקו.
ובעצם שיטת המג"א יש להבין אמאי לא פסק לטעום הא כנגד זה יש איסור לא תשא דאו' ועדיף לעבור על איסור אכילה קודם הבדלה מדרבנן מאשר איסור דאו'.
אכן יעוין במג"א (סי' רטו סק"ו) דכתב דהוי פלוגתא בדעת הראשונים אי ברכה שאינה צריכה אסורה מדאו' אי דרבנן, וכתב דתוס' סברי דרבנן, ולרמב"ם דאורייתא, ולפי"ז י"ל דהמג"א בשם ריצב"א יסבור כתוס' ומש"ה עדיף איסור דרבנן בשב ואל תעשה מקום ועשה. אמנם יש לעיין בזה שאפשר שברכה שאינה צריכה חמיר שכן אמרינן סב"ל. אמנם אפשר כר"י בתוס' (יב. ד"ה לא) דלא סברי סב"ל. אמנם אין נראה, כיון שהמג"א פסק כריצב"א ולאידך ס"ל סב"ל. ודו"ק.
ונראה בהקדים פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד (פ"א מברכות הי"ט) "כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיצד הרי שאכל טבל של דבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך, ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות או שתה יין נסך וכיוצא בו".
ובראב"ד "כל האוכל דבר האסור כו' טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר האסור והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנה". וצ"ב בפלוגתייהו.
ונראה דנחלקו אי רבנן תקנו ברכות במקום איסור ואפ' איסור דרבנן, דלר"מ לא תקנו וממילא אין לברך אפי' על טבל מדרבנן, משא"כ לראב"ד תקנו ולכך [בשוגג] שרי כל שאינו נראה כמנאץ. ודו"ק.
אשר על כן י"ל דהמג"א ס"ל דלא תקנו ברכה, וממילא לא יהני אם יטעם ואדרבא יכשל עוד באכילה ללא ברכה, משא"כ הרמ"א אפשר דס"ל שיש ברכה וא"כ כיון שיותר חמור איבור ברכה שאינה צריכה ממילא יש לטעום. וק"ל.
[5] וא"כ שפיר לרש"י יש כאן ג' דרגות, האחת עניין הברכה עצמה. השנית, דבר שהוא לצורך אכילת המוציא שהוא קשור לעניין הברכה. השלישית, צורך היוצר עניין כדי סילוק המונע.
[6] אמנם כבר התבאר לרש"י שאף צורך ברכה הוא עניין ברכה ובכ"ז טול ברוך חשיב עניין ברכה, וא"כ צ"ל מפני מה לעניין 'עניין סעודה' שאני מ'עניין' אכילת המברך מאכילת האורח.
אכן ע"פ חילוק הנזכר בין עניין וצורך, יש לבאר הב"י בב' דרכים, או דס"ל ברש"י דהכל עניין ברכה. או דסבר ברש"י 'צורך' ממש ורק בדעת הרמב"ם ס"ל 'עניין'.
אך אחר המחשבה נראה דשאני עניין סעודה דקאי על מאכל המברך בדווקא [ולכך הוי הפסק], מעניין ברכה דקאי על אותה ברכה כיוון דהוי אותה ברכה ממש. ודו"ק.
[7] אכן יש לחלק בין אמר הביאו מלח ואין, שמסתבר שאינו הפסק כלל כיון שכך תקנת חכמים דבעי והוא את שלו עשה, וכדומה [ושונה] לדברי הריטב"א (חולין קי:) גבי נט"י וחזר בו, לבין מי שסבור שכך ההלכה דבעי להאכיל בהמה שאינה שלו ואמר גביל שאפשר דבכה"ג הוי הפסק. מ"מ נ"ל שאינו הפסק, כיון שיסוד צורך משום עניין והוא משום 'דבור' שאין בו היסח דעת, ממילא כיון שסבור שהוא צורך הר"ז בכלל עניין ולא יהא הפסק.
ואח"ז ראיתי שכזאת כתב המנח"ש (סי' יח) וז"ל בכה"ג שהוא מענין האכילה אין זה חשיב כלל היסח הדעת ודבר זה נראה פשוט שאפילו אם שכח שהוא עצמו כבר הביא מלח על השולחן ואמר הביאו מלח אע"ג דנתברר שהאמירה היתה לבטלה מ"מ אין אמירה זו חשובה כלל הפסק. ע"כ. הא חזינן אפי' כאשר הוא טעות. ובש"כ.
[8] ואע"פ דגבי 'טול ברוך' אינו צורך ובכ"ז אינו הפסק מחמת שעוסק בברכה עצמה. יש לבאר שכיון שנותן לסועד יש בו צורך כל שהוא של הברכה שברכתו שבירך תתקיים כדבעי, ובדומה לפנ"י (ברכות מ.) שכתב דצורך ברכה היינו צורך הברכה הכללית שלא יצטרך חברו לברך שוב.
[9] הנה במה שהקשה המאירי לרמב"ן
[10] ולכאורה נראה בפשטות דהמחבר ס"ל דהוי הפסק, דהנה מקור הדברים מובא בב"י וז"ל ומ"ש רבינו אפילו לענות אמן יהא שמיה רבא מברך וקדושה [לא יענה]. כן כתב הרא"ש ז"ל (הל' תפילין סי' טו) אבל במרדכי (תפילין יב:) כתוב בשם ר"ת שאם ענה קדיש וברכו בנתיים אין זה הפסק אחרי שאין יכול להניחה עד שיענה עם הצבור ואין הפסק אחרי שצורך הוא זה לו וצריך להקדימו עכ"ל ונראה מדבריו שצריך להפסיק לענות קדיש וקדושה ואינו צריך לחזור ולברך והאגור (סי' לח) כתב בשם הרשב"א שיכול להפסיק בין של יד לשל ראש לענות קדיש וקדושה אבל צריך לחזור ולברך על של ראש ואפילו הפסיק ושמע דשומע כעונה (סוכה לח:) ע"כ. ובתשובת הרשב"א (ח"ה סי' יג) "מסתברא שלא אמרו עבירה היא בידו אלא במפסיק בדברי הרשות אבל לאמן יהא שמיה רבא אם הפסיק אין זה כעובר עבירה ומיהו אם הפסיק וענה מסתברא שמברך על של ראש דמכל מקום הרי הפסיק בין הברכה והמעשה". וכבר כתבתי דלענין הלכה שותק ושומע והוי כעונה לענין לצאת ידי חובת ענייה אבל לענין שיחשב הפסק לא הוי כעונה. עכת"ד.
ובבאר הגולה ציין דמקור המחבר הוא הרא"ש. וכן נראה שפסק המחבר דכתב לא לענות קדושה ואם פסק כמרדי היה לענות. ועיין א"א ס"ק יז.