בגמ' מגילה (ג.) "משפחה ומשפחה למאי אתא. אמר ריב"ח להביא משפחות כהונה ולויה שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מ"מ וכו'. מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מ"מ ק"ו מעבודה ומה עבודה שהיא חמורה מבטלין תלמוד תורה לא כל שכן".
וצריך להבין מפני מה בעינן לק"ו מעבודה, הא כל מצוה עוברת עדיפה מת"ת, וכמבואר ברמב"ם (פ"ג מת"ת ה"ד) "אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד ת"ת וכו' היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו". וא"כ כיון שא"א לשמוע קריאת מגילה בשליחות ע"י אחרים, הרי נידחת מצות ת"ת ולא בעי לק"ו.
עוד יש להבין את שהקשו האחרונים[1] אהא דאמרינן בגמ' 'שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה' הא מקרא מגילה תורה היא, ומה 'ביטול' שייך בה.
שני דינים בחיוב ת"ת
ויש מקום לבאר בהקדים דברי הגמ' במנחות (צט:) "שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמה יונית. קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יונית". ובגמ' קידושין (ל.) "ושננתם שיהו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד שנא' אמור לחכמה אחותי את".
ונראה דשני דינים יש כאן. א' מצות ידיעת התורה בכל חלקיה בהבנה ברורה, והוא הנלמד מ'ושננתם'. ב' לימוד התורה למרות ידיעתה, ואף בחזרה על פסוק כמה פעמים שאינו מוסיף בהבנתו, יש מצוות תלמוד תורה. ונלמד ממה שענה ר' ישמעאל לבן דמה, שאע"פ שידע את כל התורה כולה צריך הוא להגות בה יומם ולילה.
ולזאת יש לבאר דחשיב 'ביטול תורה' כיון שכבר אין חידוש כ"כ בשמיעת המגילה, ובזמן זה היה אפשר להרחיב וללמוד את שאינו ידוע, על כן הוי בכלל ביטול תורה. וק"ל.[2] ועוד יתבאר.
יבואר ד"מבטלין" קאי על הרחבת המצווה ולא על גוף קריאת המגילה
וכדי ביאור הדברים יש להקדים פלוגתא אי בעי עשרה למ"מ, ומבואר בגמ' (ה.) "אמר רב: מגילה, בזמנה – קורין אותה אפילו ביחיד, שלא בזמנה – בעשרה. רב אסי אמר: בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה. הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי". ופסק השו"ע (סי' תרצ סי"ח) "מגילה בי"ד ובט"ו צריך לחזור אחר עשרה, ואם אי אפשר בעשרה קורים אותם ביחיד".[3]
ונראה מלשון הגמ' 'שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה' שהתחדש ביטול עבודה אף לצורך ריבוי פרסום הנס. שהרי יכולים הכהנים לקרוא המגילה ולקיים מצוותה במקומם וכרב בדיעבד דקוראין ביחיד, ומפני מה 'באין לשמוע', אלא ללמד על קריאה בציבור שבכלל ריבוי משפחה ומשפחה.
והשתא ניחא דלעולם עצם מה דמבטלין ת"ת לשמוע מ"מ אין צריך ללמוד מק"ו שכן הוי ככל מצוה עוברת שת"ת נידחת מפניה, אלא התחדש שמבטלין ת"ת אף למשמע קריאת המגילה בציבור שהוא הרחבת פרסום הנס, ולזאת יש ללמוד ק"ו מעבודה.
והשתא ניחא הא דנחשב 'ביטול תורה' כלפי מקרא מגילה, דלעולם אין במגילה עצמה ביטול תורה, ומיהו כיון שהתחדש שהולכין לשמוע בציבור, הרי יש בהליכה ביטול תורה ממש, ובכ"ז אמרינן בגמ' מבטילין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה.
ואחר הדברים ראיתי שכתב הריטב"א בזה"ל מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לקרוא את המגילה. פי' כדי לקרותה בציבור, ואין צריך לומר שמבטלין תורתן לגמרי מפני מקרא מגילה, דמקרא מגילה מצוה עוברת היום ותלמוד תורה אפשר למחר, וכשם שמבטלין מפני תפלה (וק"ש) לכל אדם ומפני ק"ש אפילו למי שתורתו אומנותו (שבת יא:), דמשום פרסומי ניסא עשאוה כק"ש דאורייתא. עכ"ל.
הא חזינן דעיקר החידוש משום קריאה בציבור[4], ובמה שכתב הריטב"א "ות"ת אפשר למחר" יש מקום לבאר שאינו ענין ממש למצוה עוברת ולומר שת"ת אינה מצוה עוברת, שהרי את זמן הלימוד של היום אי אפשר ללמוד מחר ועוד שת"ת נדחה מפני כל מצוה עוברת[5], אלא שכיון שת"ת הינה מצוה תמידית ממילא נידחת מפני שאר מצות. ויש לעיין.
[1] הרש"ש (מגילה ג.) וכן בשו"ת בית אפרים סי' סז ועוד. והנה החכמת שלמה (סי' תרפז) כתב "ליישב קושית העולם מה רבותא הוי דמבטלין תלמוד תורה, הרי מגילה נמי הוי תורה. וכתבתי ליישב, דהכוונה לשני דברים לא מהני, ואם מכוין לתלמוד תורה, אינו עולה לשם מצות מקרא מגילה, ואם מכוין למקרא מגילה, אינו מקיים בו תלמוד תורה". וצריך ביאור אמאי לא יהני כיון שסו"ס מכוון לשתי מצוות.
והנראה בהקדים מח' האחרונים בהא דמצוות צ"כ אי בעי כוונה פרטית או דסגי בכוונה כללית (יעויין בערוך השולחן סי' ס ס"ח ובתר"י המובא לקמן), וא"נ דבעי כוונה פרטית יש יותר מקום לומר דכוונה לתרי לא יהני שכוונה אינה מעשה וקלה יותר ומש"ה לא יהני לתרי. ודו"ק. אכן כ"ז למ"ד מצוות צריכות כוונה, ובגמ' אמרינן "מבטלין ת"ת" ולא פלוג אי למ"ד מצ"כ או לא.
והיה מקום לבאר כחכמת שלמה אך בשונה והוא ע"פ דברי תר"י בברכות (ו. מדפי הרי"ף) שהקשה כיון דקי"ל מצוות אצ"כ אמאי גבי פתח בשיכרא מהווה הכוונה חיסרון. ותי' שבדבר שבדיבור לכו"ע בעי כוונה אשר ללא זה אינו נחשב למצווה. ולזאת אפשר היה לתרץ שי"ל דכוונה לחד ה"ה ככוונה הפוכה כלפי השני. וכיוצא בזה מצינו לט"ז (סי' תפט סק"ז) דהמברך ברכה"מ לחנך לא יצא יד"ח אף למ"ד מצוות אצ"כ כיון שכוונתו לחינוך. וה"נ י"ל דחשיב ככוונה הפוכה. [ועוד יש לציין שנראה מהט"ז דגדר מצוות א"צ כוונה משום דסגי בכוונה המועטת שיש בסתם אשר ע"כ כאשר כוונתו לעניין אחר ליכא אפי' מעט כוונה, ולא דלא בעי כוונה להך מ"ד ונפק"מ נמי באין יודע שפסח אף למ"ד מאצ"כ לא יצא]. אלא שמדברי החכמת שלמה נראה דלא יהני אף אם יכוון לב' הדברים, ולדרכנו מהני. ודו"ק.
ותוך אמירת הדברים בפני בני החבורה רצו לדמות נד"ד למה שכתב המחבר (סי' מז) "ברכת אהבת עולם פוטרת ברכת התורה, אם למד מיד בלי הפסק. ויש להסתפק אי סגי בקורא ק"ש סמוך לה מיד בלי הפסק, ולכן יש ליזהר לברך ברכת התורה קודם אהבת עולם". וממה דלא מהני ק"ש (יעויין בביאור הלכה בשם רע"א דכך עיקר הדין למחבר), מוכח דלא מועילה כוונה לשתיים.
אך אין נראה שכן המעיין שם ברא"ש ותר"י לעניין ברכת אה"ע יראה שהטעם למה שצריך ללמוד מיד, דבעי שתהא נראית אה"ע כברכה"ת ולכך בעי שילמד מיד יע"ש. ולפי"ז י"ל שהוא דין בברכות דבעי ל'הכר ברכה' ולא מדין ב' כוונות בעשיה אחת.
[2] וראיתי לשו"ע הרב (פ"ב מת"ת ה"ה) שכתב כעין הנ"ל "שכל מי שאפשר לו להרבות ולהוסיף בלימודו בענין שלא ישכח בזה מה שלמד כבר מפני שכבר חזר על לימודו כראוי ואינו מוסיף אף על פי שאינו מתבטל מתלמוד תורה אלא חוזר תמיד וכו' הרי זה מתחייב בנפשו ממש".
[3] אמנם נחלקו בהבנת מח' רב ורב אסי וממילא נפק"מ לפסק השו"ע, יעוין בבאר הגולה דכתב שמקור השו"ע מרב, ולאידך הגר"א למד כרב אסי.
[4] וכן נראה בשיטת התוס' (שם) דכתבו "וא"ת ויעשו עבודתן מיד ואחר כך יקראו המגילה לבדם וי"ל דטוב לקרות עם הצבור משום דהוי טפי פרסומי ניסא".
[5] בגמ' (מ"ק ט:) "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים – ישוו בה, וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה – דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה – כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן – במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים". וברש"י "חפצי שמים ישוו בה – כלומר, שאם יש לך לעסוק במצוה – תבטל תלמוד תורה, ועסוק במצוה". הרי שנלמד מן המקרא שמבטלין ול"ד משום שת"ת אינה מצוה עוברת.