ספק מוקף

מצינו לגבי עיר המסופקת אם מוקפת חומה היא מימות יהושע בן נון ד' שיטות עיקריות. שיטת הגאונים, שיטת הרמב"ם, שיטת הרמב"ן והר"י אח הטור, ושיטת הריא"ז.

בגמ' מגילה (ה:) "חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא וכו' רב אסי קרי מגילה בהוצל בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא".

והנה שיטת הגאונים דקוראין בי"ד וז"ל הרמב"ן  (מגילה ב.) "ומצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שאין קורין אלא בי"ד משום דרובא דעלמא אינן מוקפין חומה מימות יהושע ב"נ נזיל בתר רובא".

אך שיטת הרמב"ם (פ"א ממגילה הי"א) דעיר המסופקת קוראין בה בי"ד בברכה ובט"ו ללא ברכה וז"ל עיר שהיא ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה בימות יהושע בן נון או אחר כן הוקפה קוראין בשני הימים שהן ארבעה עשר וחמשה עשר ובליליהם, ומברכין^[1] על קריאתה בארבעה עשר בלבד הואיל והוא זמן קריאתה לרוב העולם. ע"כ.  

וצריך להבין כיון דהוי ספיקא דרבנן אמאי קוראין אף בט"ו. ועוד צריך להבין במה תלויה סיבת מחלוקת הגאונים והרמב"ם [אי קוראין בי"ד לחוד או"ד  אף בט"ו].

עוד יש להבין כיון דס"ל לר"מ דקוראין בי"ד בברכה, סימן שמחמת הרוב אינו ספק אלא ודאי, ואמאי צריך לקרוא אף בט"ו. וממנ"ש אי אינו בירור מוחלט לא היה לברך בי"ד, ואם מברכין אין לקרוא בט"ו. וצ"ב.

אי דברי קבלה כדברי תורה וגדר רוב בנ"ד

ויש מקום לבאר דפליגי הר"מ והגאונים אי דברי קבלה כדברי תורה, דהנה מצינו לפמ"ג (א"א סי' תרפח סק"ד) בשם הרז"ה דבדברי קבלה אין אומרים ספק להקל, ולאידך דעת הר"ן דדברי קבלה כדברי חכמים ולקולא. וא"כ י"ל דהגאונים סברי דסגי בי"ד משום שדברי קבלה אינם כד"ת, משא"כ בדעת הרמב"ם אפשר דס"ל דדברי קבלה כדאו' לספיקות וממילא קוראים אף בט"ו.^[2]

עוד אפשר לבאר דפליגי אי איכא רוב דאינם מוקפים, או"ד חשיב קבוע וכמחצה על מחצה. דהנה כתב בב"י (סי' תרפח) "וראיתי לה"ר יוסף אביוב ז"ל שהיה קורא תגר על המנהג שנוהגים בכל עיר מוקפת חומה לקרות בי"ד וט"ו דע"כ לא קאמר הרמב"ם שקורין בשני הימים אלא בכרך שהוא ספק דהיינו שקצתם אומרים מוקפת היא מימות יהושע וקצתם אומרים אינה מוקפת מימות יהושע אבל כל שאין יודעים בה כלל לא מיקרי ספק".

והשער המלך (פ"א ממגילה הי"א) כתב וז"ל ומורינו הרב בס' מקראי קודש תמה עליו דהא קי"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי יע"ש.  ומורי הרב ז"ל בספר לשון למודים (חא"ח ס"ס רמ"ג) תי' לזה וז"ל ול"נ דלק"מ דלא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא היכא דשקיל או שפי' בפנינו מהקבוע אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי אזלינן בתר רובא ודאי ודמי לבשר הנמצא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש. עכ"ל.

אלא ששני היבטים אלו אי ספק מוקף נחשב כקבוע ויקרא בי"ד וט"ו מדינא, או דאזלינן בתר רובא ויקרא בי"ד, כבר נמצאו בר"ן (ב. מדפי הרי"ף) דכתב "שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה מימות יהושע וקורין בהן בי"ד ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול ה"ל ספק של דבריהם" וכו'. הא חזינן דמסתפק בזה הר"ן, ומ"מ אפשר דסברי הגאונים דליכא קבוע וכסברת רבו של השער המלך, ולכך קוראים בי"ד לחוד.

אך אכתי בדעת הר"מ א"נ דהוי קבוע שפיר מדוע קוראים בט"ו אך לא התברר מדוע קוראים בי"ד בברכה כיון דהוי ספק רוב.  ולקמן תתבאר בע"ה שיטת הגאונים והר"מ בדרך נוספת.

והנה שיטת הרמב"ן והר"י אח הטור דקוראין בי"ד וט"ו מספק וז"ל הרמב"ן "ואפילו בספק דקבלה מדינא בתר רובא דעלמא אזלינן, אלא לחומרא בעלמא היא וכו'. ולענין ברכה ודאי אינו מברך לא בראשון ולא בשני דקי"ל (שבת כ"ג א') ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה, שאפי' בספק מילה הורו הגאונים ז"ל שלא יברכו, אא"כ נסמוך על רוב זה שהזכירו ונאמר די"ד חובה וט"ו מנהג חסידות". ולכאורה סבר הרמב"ן דהוי קבוע ומש"ה אינו מברך אפי' בי"ד, ומיהו קורא אף בט"ו משום "חומרא", שכן הוי ספק דרבנן וצריך היה להיות לקולא.

הר"ן (ב. מהרי"ף) כתב דקוראין בי"ד וט"ו, רק דס"ל כרמב"ם בברכה בי"ד, וז"ל ולענין עיירות המסופקות אם הן מוקפין חומה מימות יהושע בן נון או לא הורו הגאונים ז"ל שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה מימות יהושע וקורין בהן בי"ד ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול ה"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פטורות בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני ודאמרינן בגמרא (ה:) אטבריא והוצל שהיו קורין בהן בארבעה עשר ובחמשה עשר במדת חסידות וכו' אלא שראוי לברך בארבעה עשר מפני שהולכין אחר רוב העולם והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ה' מהלכות מגילה עיר שהיא ספק קורין בה בשני הימים ובליליהן אבל אין מברכין על קריאתה אלא בי"ד הואיל והוא זמן קריאה לרוב העולם. ע"כ.

וצריך להבין דמתחילה נראה שמסתפק הר"ן אי איכא רוב או לא,^[3] ואח"כ כתב אלא שראוי לברך בי"ד משום רוב וכו'. ותימה הוא הא ליכא רוב כי אם ספק רוב, ואמאי מברכין. וצ"ב.

שיטת הריא"ז לברך בב' הימים

וראיתי לריא"ז (פסקים מגילה פ"א) דכתב "עיר שהיתה מסופקת לקדמונים אם היא מוקפת חומה מימות יהושע אם לאו קורין בארבעה עשר ובחמשה עשר. וכן אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע אלא היה צדה אחד ים, שלא היה לה חומה מצד הים אלא הים הוא חומתה כמו שהיתה טבריה, הרי זה ספק וקורין בארבעה עשר ובחמשה עשר. ונראה בעיניי שנוהגין השמחה ומתנות לאביונים בשניהם ומברכין על מקרא מגילה בשניהם".

וצריך להבין דמה שייך לברך בב' הימים הא ממנ"ש אי איכא רוב, ליכא ברכה ביום השני, ואי הוי קבוע ליכא אף ביום הראשון. ויתבאר.

יבואר שתי דרכי חיוב האחד משום ה'זמן' והשני משום ה'מקום'

וכדי הבנת הדברים נקדים דברי הירושלמי (פ"ב ה"ג) גבי הנמצא במקום שאינו מיושב "אבל מפרשי ימים והולכי מדברות קוראין כדרכן בי"ד א"ר מנא בעתיד לחזור למקומו אמר ר' פינחס (אסתר ט יט) על כן היהודים הפרזים פרוז היה באותה שעה".

וכתב הפני משה (שם) "א"ר פנחס. מהכא איכא למיפשט להבעיא דר' יודן דכתיב על כן היהודים הפרזים וגו' והרי כתיב בתריה היושבים בערי הפרזות וכפל הלשון למה לי אלא ללמדינו דפרוז לשעה נקרא פרוז והרי זה פרוז היה באותה שעה ואף על פי שדעתו לעקור דירתו מכאן מיהת עדיין פרוז הוא". והיינו דס"ל לירושלמי שכל מקום שאינו מיושב הרי הוא נידון כפרוז ואע"פ שאינו מקום יישוב, ונלמד מכפל הפסוק דבכלל פרוז הוא, וצ"ל דהתרבי כל שאינו מוקף ה"ה פרוז.^[4]

אלא שהקרבן העדה (שם) כתב "אפילו הם בני כרכים עתיד לחזור למקומו קורין בי"ד דכיון שאינן במקומן הולכין אחר רוב העולם וכדמסיק מקרא. על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות וקרא יתירא הוא אלא לומר כיון שהיה פרוז^[5] באותה שעה פרוז מיקרי וקורא בי"ד". ותימה הוא מה שייך לילך אחר הרוב הא אינו "מקום" ואינו בכלל עיר ולא כרך.

ומצאתי שכבר כתב כן הכל בו (סימן מה) "ובתוספתא גרסינן דבן כרך שהיה מפרש והולך בשיירא והיה על הים או במדבר ביום י"ד קורא בו ביום דכיון שאינו במקומו הולך אחר רוב העולם".

שני היבטים בחיוב מקרא מגילה

והנראה בביאור הדברים דיש שתי דרכים לבאר את חיוב מקרא מגילה. הדרך האחת חיוב מקרא מגילה הנובע משום ה'מקום' ומתחלק לחיוב בי"ד מחמת עיר פרוזה, וחיוב בט"ו מחמת עיר המוקפת חומה. הדרך השנייה חיוב מקרא מגילה הנובע מב' דרכים. א' משום המקום כנ"ל דכל שנמצא בעיר או בכרך הרי מתחייב במקרא מגילה מחמת המקום המחייב. ב' משום ה'זמן' המחייב דכל שאינו נמצא במקום מחייב הרי הוא חייב מחמת הזמן המחייב והוא י"ד.

ואף את החלק השני בדרך השנייה יש לבאר בב' עניינים א' דהוא חידוש דין שזמן י"ד הוא זמן השייך לכל מי שיקרא בו ואפי' מוקפים. ב' תקנה רק למצב של ספק או דיעבד דכל כה"ג תיקנו זמן מיוחד לדיעבד.^[6] ונפק"מ אם יקרא מוקף בעירו בי"ד אי יקיים מצוות מ"מ. ויתבאר.

ונראה דבזה פליגי הקרבן העדה והפנ"מ אי המקום לחוד מחייב או"ד אף הזמן, והיינו דהפני משה סבר שמן המקרא נלמד דאף מקום 'מדבר' שאינו מקום יישוב בכלל פרוז הוא, וא"כ שפיר לנמצא במדבר יש לקרוא בי"ד אף אם דירתו בכרך, אך לקרבן העדה התחדש שאף הנמצא במדבר שאין שייך בו שם פרוז, מ"מ אזלינן בתר רובא, דכך היא התקנה לנמצא במקום שאין יכול לקרוא כזמנו יקרא כזמן הכללי והוא י"ד.

והשתא ניחא דשיטת הרמב"ם תתבאר כדרך ב' אשר יש שני חיובים האחד משום המקום המחייב, והשני משום הזמן, שכל שאינו מחויב מחמת המקום ה"ה חייב מחמת זמן י"ד שהוא זמן קריאה לכל. ^[7]אשר על כן פסק הר"מ בעיירות המסופקות, לקרוא בי"ד בברכה מחמת הזמן המחייב בוודאי ובברכה, ובט"ו בלא ברכה משום ספק חיוב המקום שמא מוקף הוא. ומ"מ טעם דלא אמרינן בזה ספיקא לקולא, נראה משום דס"ל לר"מ דספק דברי קבלה לחומרא. ודו"ק.

הוכחה בדעת הרמב"ם דיש ב' חיובים ואין בחיוב הזמן לפטור את חיוב המקום

הנה הרמב"ם (פ"א הי"א) כתב "ומברכין על קריאתה בארבעה עשר בלבד הואיל והוא זמן קריאתה לרוב העולם". ונראה ללמוד מהר"מ בתשובה (פאר הדור סי' קה) שתי הבנות וז"ל האמת הוא כי כל מקום אשר יסתפק לנו אם הוא מוקף חומה מימות יהושע או לא, נקרא בי"ד דארבעה עשר זמן קריאה לכל היא. אמנם עוד זאת נעשה להסתלק מן הספק ונקרא גם בט"ו אבל בלא ברכה וכו', מפני שהיא ברכה שא"צ ואין ראוי לעשות כך מפני הספק. עכ"ל.

ומתוך דברי הר"מ מדוקדק יסוד הנזכר דאין בקריאת י"ד בירור מכח רוב אלא זמן הראוי לצאת בו ידי קריאה כרוב ולא מדין רוב. שכן כתב בתשובה 'זמן קריאה לכל היא' ולא הזכיר רוב.

זאת ועוד נראה שאין 'בזמן קריאה לכל' גדר שיוצא יד"ח אף המוקף כחיוב מוקפים, אלא שמקיימים בקריאה בי"ד מצוות מקרא מגילה, ומיהו אכתי איכא ספק שמא חייב הוא מחמת ספק מוקף, אשר על כן קוראים בט"ו ללא ברכה.^[8] וראיה לדבר ממה שכתב הר"מ 'שאין לעשות כך מפני הספק' וא"נ שי"ד זמן קריאה לכל שהכל יוצאים בו מעיקר חיובם, מדוע כתב מחמת ספק, תיפוק ליה מחמת שיצא ידי חובה, אלא סימן שאף א"נ שיצא אכתי אפשר שחייב שוב מחמת המקום. וק"ל.^[9] ולזאת יש לבאר שיטת הגאונים בדרך נוספת, שאינו משום דין רוב אלא רוב מהוה סימן לתקנת חכמים לספקות, ומש"ה קוראים בברכה.

ולפי"ז שפיר הא דכתב הר"ן בתחילה שהוא ספק רוב ואח"כ כתב שיש לברך בי"ד משום רוב, והקשנו דליכא רוב כי אם 'ספק רוב' ואמאי כתב לברך מחמת רוב.

ולנזכר ניחא, שבתחילה דן הר"ן משום רוב ממש, ובזה יש צד דליכא כיון שהוא קבוע, ומ"מ כיון שרוב העולם קוראים בי"ד הרי זה סימן, "לכל" שאינו יכול לקרוא בזמנו ה"ה קורא בזמנו שהוא י"ד. וזה שכתב הר"ן 'אלא שראוי לברך בארבעה עשר מפני שהולכין אחר רוב העולם' אחר ספק רוב אכתי יש לילך אחר רוב העולם כנ"ל.^[10]

הצעת יישוב לקושיית המשנה למלך ע"פ הנזכר דזמן י"ד הינו חיוב גמור

כתב המשנה למלך (פ"א ממגילה הי"א) "אך מה שיש לי לדקדק בדברי הר"ן הללו הוא דכיון דלא מצינא למימר דהו"ל ספק של דבריהם ולקולא משום דא"כ אתה פוטרו בשניהם ומבטל ממנו מקרא מגילה א"כ נחייב אותו שיקרא בי"ד ובט"ו דמאי חזית דנקיל בט"ו טפי מי"ד. והר"ן עצמו בפרק ערבי פסחים עלה דההיא דאמרינן והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו צריכי היסבה כתב דאע"ג דבעלמא קי"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ הכא בעו למעבד היסבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי ניקל בתרוייהו הא מיעקרא מצות היסבה לגמרי ע"כ. ולפי מ"ש הר"ן במגילה ה"נ גבי היסבה הול"ל שיעשה היסבה בתרי קמאי דוקא".^[11]

והיינו דקשיא למל"מ סתירה בר"ן דגבי ד' כוסות כתב דבעי הסיבה בכולן, וגבי ספק מוקף כתב דהוי ספיקא דרבנן ולקולא, וסגי בקריאת י"ד, ואמאי לא בעי קריאה אף בט"ו דומיא דארבע כוסות.

ולנזכר ניחא דשאני ארבע כוסות אשר אם יסב בחלק מהן אפשר שלא קיים מצוות הסיבה ולכך לחומרא, משא"כ אם יקרא בי"ד הרי קיים המצווה ואפי' בברכה, שי"ד זמן קריאה לכל.

והשתא ניחא ביאור שיטת הריא"ז דמברכים בי"ד וט"ו ואף שנראה כתרתי דסתרי, ניחא שיש לומר שקורא בי"ד ויוצא מחיוב זמן י"ד ומ"מ גבי מוקף הוי ספק חיוב חדש וא"נ דדברי קבלה כשל תורה הוי חומרא למקום שנידון כמוקף וממילא לברכה. ודו"ק.

אכן נידון זה אי אמרינן בספיקא לחומרא לברך הוא פלוגתא דקמאי שיטת הרמב"ם (פ"ג ממילה) דאין מברכין במילת אנדרוגינוס ולראב"ד מברכין דכתב "אם אנדרוגינוס ספק מברך עליו מפני שהוא ספק דאורייתא ועל ספק דאורייתא מברכין חוץ מן הדמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הן עכ"ל.

---

[1] ולא חיישינן למיעוטא בברכה, אף שבברכות אמרינן סב"ל כנגד כמה ספקות [ומבואר ברשב"א דספק ספיקא משום רובא דרובא], די"ל ששאני רוב בפוסקים אף א"נ דחשיב רוב, אינו דומה לרוב המגדיר את המציאות והברכה באה אח"כ. וק"ל.

[2] יעויין ברמב"ם (פ"ד מנזירות ה"ט) "וכן אם אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום, וחזר ואמר הריני נזיר מעתה, אינו מגלח לנזירות זו שנדר באחרונה". ובכס"מ מקשה דהוי בעיא דלא איפשטא מ"מ מבאר דנזירות שמשון לחומרא כיון דליתא בשאלה. ולכאו' א"נ דדברי קבלה כד"ת בדעת הר"מ ניחא שפיר דנזירות שמשון מדברי קבלה וממילא לחומרא. ודו"ק.

[3] ולכאורה ספק הר"ן כמבואר לעיל בשם השער המלך, משום גדר קבוע שאפשר לחד גיסא דהוי קבוע וספק שקול, אך לאידך י"ל כל שהספק על גוף המקום אינו בכלל גדר קבוע.

[4] וכהבנה זו בירושלמי ראיתי שהבין המנחת ביכורים בתוספתא (פ"א) וז"ל בי"ד שהם בדרך או בספינה דאזלינן בתר מקום שהוא עתה. ע"כ. ולכא' אינו במקום עיר או כרך, אלא שכל שאינו מוקף ה"ה פרוז.

[5] אין נראה דהקה"ע כהבנת הפנ"מ דא"כ מה עניין רוב תיפוק ליה מקרא לחוד דכל שאינו מוקף חשיב פרוז. ומה שכתב 'פרוז מיקרי' לדונו כפרוז אך לא מטעמו. וק"ל. ובעיקר אחר שכך מבואר בכלבו לקמן.

[6] וראיתי כיסוד הדברים כבר כתב הגר"א (סי' תרפח סק"י) "כי אם בי"ד. דאף בני כרכים יוצאין בדיעבד בי"ד כמ"ש בירושלמי בפ"ב דמגילה הלכה ג' בן עיר מהו שיוציא בן כרך י"ח ייבא כהדא כל שאינו מחוייב בדבר כו' בן כרך מהו שיוציא את בן עיר י"ח ייבא כהדא כו' הכל יוצאין בי"ד שהיא זמן קריאתה ולכן מברכין בי"ד אף לכתחלה". וברוך שכיוונתי.   אמנם הפר"ח (שם) כתב דהבבלי פליג הירושלמי 'דזמנו של זה אינו כזמנו של זה'.

אכן בעצם דברי הירושלמי נראה דלא איפשטא. ויש מקום ללמוד שהוא חידוש למצב של דיעבד שיצי"ח בי"ד מהמשך הירושלמי לגבי הנמצא במדבר א"נ  שהוא חידוש אע"פ שאינו נמצא בעיר פרוזה [ככלבו] שפיר אפשר שהתחדש שכל שנמצא במצב של דיעבד קורא בזמן של הכל והוא י"ד. ומכאן לספק אי הוי תקנה רק בדיעבד הנ"ל, אי ילפינן מהנמצא במדבר. ובס"ד ראיתי למאירי (ב. ד"ה אע"פ) שכתב 'ואף על פי שבתלמוד המערב אמרו הכל יוצאין בארבעה עשר לא נאמר אלא על הספקות'.

[7] אמנם הבנה זו בר"מ דאין דין רוב אלא כרוב העולם כך תקנו חכמים, אינה ההבנה הרווחת, שכן מצינו לפר"ח (תרפח) שכתב וז"ל שהולכין אחר רוב עיירות שאינן מוקפות חומה מימות יהושע. ואפילו תימא דהוי ספק שקול דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ע"כ. ומוכח דמדיני רוב ממש ולא "סימן" לתקנה. וכן הוא בעוד מחברים.

[8] וראיתי בשם הזרע אמת (סי' צח) דהקשה אי אזלינן בתר ברכה לקרוא בי"ד אמאי קוראים בט"ו. ולנזכר ניחא, דיש חיוב נוסף מחמת המקום שאף שאין בי"ד ברכה לבטלה איכא חיוב נוסף בט"ו וכמדוייק מהר"מ בתשובה.

[9] והנה בספר נתיב מאיר (על הר"מ פ"א ממגילה) כתב פלוגתא דהירושלמי והבבלי אם יוצא יד"ח מוקף שקרא בי"ד וכתב דלבבלי אין יוצא וז"ל "חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר מספקא ליה אי מוקפת חומה וכו' ואי נימא שבדיעבד יצא בן כרך בי"ד וכיון שקרא בארביסר הא כבר יצא וא"כ אמאי קרא בחמיסר אלא ש"מ שגמרא דידן פליג אירושלמי וכו' כיון שהרמב"ם כתב שמברכין ביום י"ד מפני שהיא זמן קריאה לרוב העולם, ואי מתנה שאינו רוצה לצאת בקריאת י"ד אי זמנו בט"ו א"כ הוה ליה ברכתו לבטלה שבירך בי"ד א"כ יהא מוכח ששיטת רבינו דבן כרך אינו יוצא גם בדיעבד בקריאת י"ד דלא כהירושלמי ומקורו יהא מרב אסי שקרא בהוצל בארביסר ובחמיסר ובלא תנאי הוה ומוכח שגמרא דידן לא סבירא ליה כהירושלמי ופוסק כגמרא דידן ולכן קוראין בשני הימים".

אך לפי דרכנו שפיר דאף הר"מ מודה שיוצא בן כרך בי"ד ומ"מ איכא חיוב חדש כמו שמוכח מתשובה ולכך שפיר חייב לקרוא מספק. וראיה דאל"כ אמאי מברך בי"ד הא גופא ספק הוא, וא"נ דסמך על רוב, אמאי חשיב ספק כלפי ט"ו הא רוב מברר בדאו' החמור. ודו"ק.

[10] אכן ברמב"ן נראה שהבין שמדין רוב ממש הוא דכתב "ולענין ברכה ודאי אינו מברך לא בראשון ולא בשני דקי"ל ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה, שאפי' בספק מילה הורו הגאונים ז"ל שלא יברכו, אא"כ נסמוך על רוב זה שהזכירו ונאמר די"ד חובה וט"ו מנהג חסידות".

[11] ותי' המל"מ "ונראה דיש לחלק בין כשהספק הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא תיעקר תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתקנו כגון במצות היסבה דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי את"ל דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטלה תקנת חכמים מכל וכל וכן איפכא אבל גבי מגילה דתקנת חכמים במקומה עומדת".