א. שו"ע או"ח נה, ב: מי שעומד אחורי בהכ"נ וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה.
ומקורו מארחות חיים בשם רב האי גאון, מובא בבית יוסף. וז"ל הב"י:
תנן תו בפרק כיצד צולין: החלונות ועובי החומה כלפנים, ופירש רש"י: החלונות שבחומות ירושלים ועובי ראש החומה בגובה כלפנים, ואף על גב דבעובי השערים לא אמרן הכי, התם כדמפרש טעמא בגמרא, מפני המצורעים… ואיתא תו התם בגמרא גגין ועליות לא נתקדשו, וכתב רבינו ירוחם שנ"ל שבכל זה הוא הדין לבית הכנסת, דגגין ועליות אינם בכלל בית, והחלונות ועובי הכתלים כלפנים. ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים, כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית. ומצאתי שכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם גאון, דמכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם למנין עשרה ולא חילק בכך. וכן כתב בארחות חיים[1], וזה לשונו: כתב רבינו האיי, מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה, עכ"ל.
ולא ביאר לן הב"י שיטתו בענין זה, מ"ט באמת מהני להצטרף אף כשאין רו"ר בחלון. ועוד, דהשוה דברי מהר"י אבוהב בשם גאון לדברי הארח"ח בשם רה"ג. והרי חילוק רב ביניהם, דמהר"י אבוהב הצריך שיכניס ראשו בחלון, ובדברי הארח"ח לא מוזכר תנאי זה.
ובשו"ע (סעיף יד) סתם דבריו כדברי הארחות חיים: "מי שעומד אחורי בהכ"נ וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה".
ומצאנו באחרונים כמה דרכים בביאור דעת הב"י והשו"ע. יש אומרים שכונת השו"ע באמת כמו שכתב בשם מהר"י אבוהב, דמיירי כשהכניס ראשו לחלון.
וכך כתב בשו"ת זרע אמת (סימן י), דמש"כ כאן המחבר שבעומד אחורי בהכנ"ס ומראה להם פניו מצטרף לעשרה, "עכ"ר אינו ר"ל שכמו כן שאותם שבבהכנ"ס רואים אותו מצטרף, דליתא, כמו שהוכחתי לעיל (היינו דלעיל מינה הוכיח שבודאי אין מה שרואים זה את זה מצטרפים, אפילו אי נימא דלענין זימון מצטרפים, דדין צירוף לזימון קיל טפי), אלא ר"ל שמוציא פניו מן החלון לבית הכנסת ממש. וכן מבואר להמעיין בבית יוסף מקור דין זה, שכתב שם וז"ל וכו' (והעתיק שם דברי הב"י הנ"ל), ומשמע דזה הגאון שהביא מהר"י אבוהב דמכניס ראשו בחלון הוא רב האי שהביא הארח"ח, וכן הבין הב"י, דמהרי"א וארח"ח אמרו דבר אחד, וכי היכי דמהרי"א פירש דבריו דבעינן במכניס ראשו בחלון, אלמא לא סגי דהעומדים בבהכנ"ס רואים אותו, אלא צריך שיכניס ראשו ממש בחלון, הכי נמי מ"ש בארח"ח ומראה להם פניו הבין הב"י דר"ל במכניס ראשו ממש בחלון, וזה פשוט. ותדע עוד שכן, דהא חזינן לרב"י שם דיליף דין זה מסיפא דמתני' דפסחים דף פה, דקתני לענין אכילת הפסח החלונות ועובי החומה כלפנים עיין שם, והתם לענין אכילת הפסח ודאי לא סגי במראה פניו אלא צריך דוקא שיהיה גופו בעובי החלון או בעובי החומה, ואדרבה, התם נראה שצריך שיהיה ראשו ורובו בעובי החלון, ואם כן ה"נ לענין תפלה היה נראה דצריך שיהיה ראשו ורובו בתוך החלון, וכן הבין הרב"י מעיקרא, אילולי כשראה למהרי"א ולארח"ח שכתבו דסגי במכניס ראשו. ואם כן אית לן למימר הבו דלא לוסיף עלה, דמכל מקום אף לדידהו הכנסת ראשו מיהא בעינן וכנ"ל". וכן נקט בשו"ת משכנות יעקב סימן ע"ה. ועיין שם עוד בזרע אמת שהאריך הרבה בזה, ומסיק, "ומאחר עלות כל האמור בענין, מעתה הדבר מוכרח מעצמו דלא סגי ברואין זה את זה לענין צירוף י' לעשרה", וכו'[2].
והביא תנא דמסייע ליה, מדברי שכנה"ג (בהגהות ב"י אות ו), וז"ל:נשאלתי על חברת ת"ת שבעיר הזאת יש תחתיות ועליות, והעליות אינם סגורים בכותל גמור אלא כלונסאות גבוהים עשרה, ולמטה יש חצר גדול שפונים אליו התחתיות והעליות, עומדים ה' בני אדם למטה בחצר וה' אחרים בעליות, ומתפללין תפלת מנחה בקדושה וקדישים, אם מצטרפין תחתונים למעלה ועליונים למטה כיון שהעליות חלקו רשות לעצמם. והשבתי דאם מה שלמעלה היו עליות ודאי שאין מצטרפין, אבל אין הדברים כן, אלא חצר גדול ופתוחין בו הרבה בתים לחצר, ולמעלה מן הבתים יש שם בתים בנויות, ולפני אותם הבתים טיהלי"ז אחד שקורין בלשון לעז ואראנדאד"ו, ובלשון תוגרמה שונדורמ"א, במחיצות של פצימין עד חצי הגובה הנקראים קאנגילא"ש, ובאותו הואראנדאד"ו עומדין מקצתן להצטרף עם העומדים למטה בחצר, ובהא מספקא לי. דאיברא דלפי מ"ש מהר"י אבוהב והרשב"א בטעם ביטול התיבה לגבי בהכנ"ס, יוצא דבנ"ד דאין הואראנדאד"ו תשמיש לחצר אלא הוא רשות חלוק בפני עצמו והוא גבוה עשרה ומחיצותיו גבוהות אינם מצטרפין, וכל שכן למפקפקין אפילו בתיבה עצמה, מינה בנ"ד דכל שכן דאינן מצטרפין. מכל מקום לפי דעת הסמ"ק שמביא רבינו המחבר לפנינו בנדון שלנו, שהמחיצות אינם מגיעות לתקרת הגג אפילו שהן גבוהות עשרה מצטרפין.
אבל מלשון הרב בספר הקצר נראה דהסמ"ק אינו חולק עם הרשב"א ומהרי"א, דהיתר התיבה הוא מפני שהוא תשמיש ב"ה ואינו תשמיש בפני עצמו ובטל לגבי ב"ה, אלא שבא להוסיף דאפילו בתיבה שהוא תשמיש ב"ה בעינן שלא יגיעו המחיצות לתקרת הגג, דאם המחיצות מגיעות לתקרת הגג אף על פי שבטלה לגבי בית הכנסת אינן מצטרפין. אבל כשאינו תיבה אלא מקום גבוה לעצמו כנדון שלפנינו, מודה הסמ"ק דאפילו שאין מחיצות מגיעות לתקרת הגג, כל שהיא גבוה עשרה ורוחב ד' ומחיצותיה גבוהות עשרה אינן מצטרפין. באופן שבנדון דידן אפילו לדעת הסמ"ק אינן מצטרפין.
אבל ראיתי בתשו' זו של הרשב"א שהביא ר' המחבר, והוא ח"א סימן צ"ו, אחר שכתב להתיר בתיבה הטעם שכתב מהרי"א, כתב עוד, אני אומר דאפשר לומר דכל שרואין אלו את אלו כאלו הם בבית אחד דמי ומצטרפין דומיא דזמון דברה"מ כו'. ולא תימא דדוקא בבית ממש, דבית אחת היינו דירה אחת. ועוד דבירושלמי פירשו כן בביאור. ע"כ. הנה שלטעם זה בנדון שלפנינו שרואין זה את זה מצטרפין, אף על פי שאינו תיבה והוא גבוה עשרה ומחיצות גבוהות עשרה.
ויש לתמוה על רבינו המחבר ז"ל שלא הביא טעם זה דנפיק מיניה דמצטרפין. ואולי סובר הרב ז"ל דאפילו לפי טעם זה צריך הוא לטעם הראשון דאינו תשמיש בפני עצמו, אלא שלפי שלטעם הראשון היה אפשר דאפילו דמחיצות היו גבוהות הרבה ואינן רואין זה את זה מצטרפין, בא הרב לומר שאפשר דהטעם דמהני להיותה ב"ה מפני שרואין זה את זה, הא אין רואין זה את זה אינם מצטרפין. ואיך שיהיה לענין מעשה נ"ל לחוש לטעם מהר"י אבוהב ז"ל, דלאותו טעם יוצא דבנדון שלפנינו אין מצטרפין.
ודברי השכנה"ג הובאו להלכה בא"ר ס"ק יב: עליות שאינם סגורות ככותל גמור אלא כלונסאות גבוהות עשרה, ולמטה יש חצר גדול שפונים אליו עליות ורואין זה את זה, כתב שיירי כנסת הגדולה דאין מצטרפין.
ודרך נוספת בביאור דעת השו"ע מתבארת במג"א (ס"ק יב, וכפי שהבין בדבריו הפמ"ג, ובעקבותיו המ"ב, ויידון ענין זה להלן באות ב), וכן בבהגר"א ובפר"ח, שפירשו דברי השו"ע, דהוא משום דמדמינן לברכהמ"ז, בסימן קצה סעיף א, "שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים, אם מקצתן רואים אלו את אלו מצטרפות לזימון" וכו'.
והוא תימה, דלפי"ז נצטרך לומר דכל דיני צירוף לעשרה שנאמרו בש"ס ובראשונים, הכל מיירי כשאין רואין זה את זה. ובסימן נה סעיף יג: "צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם, והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת ממקום [שפה] פנימית של עובי הדלת ולחוץ כלחוץ". ובסעיף טז, "חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה… אם תשעה בגדולה ואחד בקטנה, מצטרפין… אבל אם היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה, או חמשה בזו וחמשה בזו, אין מצטרפין". וכן להלן בסעיפים יז-יט, הכל מיירי כשאין רואין זה את זה. ואמנם הכי אוקי לה בפר"ח שם (סעיף יג), אבל הוא דוחק גדול, וכמש"כ בזרע אמת שם, ובחקרי לב (או"ח כח), וכן הכריח בחיי אדם כלל ל אות א, ובשו"ת משכנות יעקב סימן עה, דבהכרח לא סגי במה שרואים זה את זה[3]. וכן במאמר מרדכי נקט בכונת השו"ע כהזרע אמת, ודחה דעת הפר"ח, שנקט כהמג"א.
ובמחזיק ברכה (אות ח) נקט בהבנת השו"ע להיפך מהזרע אמת, דמדסָתם דבריו בסעיף יד, אלמא דס"ל דמש"כ מהר"י אבוהב דמיירי במכניס ראשו לחלון, זהו לאו דוקא, דבמראה להם פניו סגי.
ועיין שם במחז"ב להלן שהביא דברי השכנה"ג והסכים להם (הו"ד בשע"ת אות יד), אולם אח"כ (באות יא) נקט כדברי מהריק"ש, דהיכא שאינו בנקל להם להצטרף יחד, שפיר מצטרפים אף ברואים זא"ז (הו"ד בשע"ת טו). [אכן בכה"ח לא הסכים להקל בזה, אלא כהחק"ל, וכנ"ל.]
ודרך שלישית מצאנו בזה בלבוש בסי' נה, שהביא את דין השו"ע בזה"ל: "ואם תשעה במקום אחד, ואחד הוא בחדר או בבית הסמוך לאותו בית הכנסת שהתשעה שם, וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ד', ומראה להם פניו משם, גריר בתרייהו ומצטרף עמהם לעשרה". ונראה מלשונו שאינו מפרש דין זה כהמג"א, דהוא מדין "רואין זא"ז", אלא משום שהאחד נגרר אחר העומדים בבהכנ"ס. והאריך בלשונו לבאר דדין זה הוא כשיש כבר תשעה בבהכנ"ס והוא מצטרף להם. ונראה דזהו כדרך שמצינו שכשיש כבר תשעה בבהכנ"ס, דאיכא למ"ד בגמרא (ברכות מז, ב) דמצרפים קטן המוטל בעריסה, או עבד, ותשעה הנראים כעשרה, וכו'. והכי נמי הכא, כשעומד סמוך לבית הכנסת ומראה פניו להם, ניכר בכך שרוצה להצטרף לתשעה שבבית הכנסת, ושפיר דמי להחשב כעשירי לתפלה
ובשו"ת מהרי"ט יו"ד סי' ד כתב בתו"ד: "ואעפ"י שאמרו המפרשים דלענין צירוף עשרה לתפלה אפי' אם הראה פניו מחלון א' מצטרף, אף על גב שרשות לעצמו הוא, כדתנן אפי' חלון ד' על ד' בתוך עשרה מערבין ב' ואם רצה מערבים א', מ"מ מראה את פניו שאני, שדומה כמצטרף להם, אבל היושב בתוך הבית, שאם היה רשות א' היה מצטרף בין ער בין ישן, כשיש שם מחיצה המועלת לכלאים ולשבת אינו מצטרף". ומשמעות לשון זו, ש"דומה כמצטרף אליהם", נראה שכונתו היא כהלבוש, דמהני הא דמראה פניו רק להצטרף לאלו שכבר נמצאים בתוך בהכנ"ס, ולא מדין "רואין זא"ז", שמועיל לאשוויי מנין של עשרה לכתחילה (וזהו שלא כמו שהבין המחז"ב בדברי המהרי"ט, דס"ל שמצטרפין מדין רואין זא"ז)[4]. [וכן היא דעת ערוה"ש בסי' נה, דאין מועיל מה שמראה להם פניו אלא באחד בלבד.]
[ודאתאן עלה, נראה דאין דין זה נוהג אלא בעומד ממש בצד בהכנ"ס, וכלשון הגאון והשו"ע. דבזה שפיר מוכחא מילתא דמצטרף לבני בית הכנסת. אבל אם עומד ברחוק מהמתפללים, לא יצטרף לעשרה, אף אם מראה פניו להם, דאין בזה היכר להצטרף לעשרה.]
והנה עיקר הדין לצרף שתי חבורות לעשרה ברואין זה את זה, מקורו משו"ת הרשב"א (חלק א סי' צו, הובאה בחלקה בב"י לסימן זה), בענין ש"צ שעומד בתיבה המוקפת מחיצות לעצמה (וכן כתבו המג"א והגר"א, דזהו היסוד לדברי השו"ע). ובתחילה כתב הרשב"א דהתיבה אינה עומדת לתשמיש בפני עצמה, אלא לתשמיש בית הכנסת, ולפיכך מצטרפת היא לבית הכנסת. ואחר כך כתב:עוד אני אומר שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין. ודומיא דזימון של ברכת המזון, דתנן (ברכות דף נ' ע"ב) שתי חבורות שהיו בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון.
ודבריו הם כפי שיטתו בברכות מ, ב, דעולה מדבריו שם דמהני רואין זה את זה לצירוף לזימון אפילו כשאין בכל חבורה בפני עצמה כדי זימון (וכן היא דעת הרמב"ן שם מה, א). אמנם ראשונים רבים חולקים על זה, וסוברים דלא מהני צירוף ברואין זה את זה, אלא כשיש בכל חבורה כדי זימון. דכן ס"ל לרא"ה בחידושיו לברכות, והריטב"א בהלכות ברכות ז, טו, ובשו"ת הרשב"ש לז. וכן היא דעת הגר"א, וכמו שהביא בבה"ל קצה, א ד"ה שתי חבורות [ועיי"ש בבה"ל שכתב לצדד כשיטה זו, וכן נראה לכאורה מהב"ח שם בד"ה ודע; וכן נראה מהמג"א שם, ועיין להלן אות ב][5].
יתר על כן, כבר האריך בזרע אמת שם, דהב"י לא העתיק את המשך דברי הרשב"א שבתשובה הנ"ל, אלא רק את חלקה הראשון, שהתיבה מתבטלת לבית הכנסת. וש"מ דלא ס"ל לדמות צירוף למנין לצירוף לזימון (וכמו שהאריך לבאר שם בזר"א שיש חילוק בין דין זימון לדין תפלה לענין צירוף לעשרה). והרי אף הרשב"א לא כתב כן אלא בדרך אפשר. וכן בסעיף יט הביא המחבר את דין הרשב"א בענין התיבה, וכתב רק את טעמו הראשון, שהיא בטילה לבית הכנסת. וכן בבהגר"א לא ס"ל לדמות צירוף למנין לצירוף לזימון, וכמו שהביא בשער הציון אות כג.
לסיכום הדברים: מצינו אמנם כמה מגדולי האחרונים שנקטו דמהני רואין זה את זה לענין צירוף עשרה והם: מג"א [וכמו שהובנו דבריו באחרונים; ראה להלן; וכן בשו"ע הרב אזיל בשי' המג"א], ופר"ח, בית דוד ומטה יוסף (הובאו דבריהם במחז"ב שם). וכן במחז"ב, אף דמשמע (בתחילת דבריו) דמסכים לדעת השכנה"ג, מ"מ נקט (באות יא) דהיכא דאינו בנקל להצטרף סגי ברואין זא"ז[6]. וכשיטה זו נקט המ"ב לעיקר הדין (בסי' נה ס"ק מח ו-נב)[7].
ומאידך, רבים רבים הם המחמירים בזה, ובראשונה הם רבותינו הראשונים שהוזכרו לעיל, דס"ל דאף לענין זימון אין מצטרפים — הרא"ה והריטב"א והרשב"ש. וכן באחרונים, הב"ח ומקור חיים [דנקט בפשיטות כהרשב"ש ודעמיה, דלא מהני צירוף אלא כשיש בכל חבורה כדי זימון] (וכן נראה מהמג"א בסי' קצה; עיין להלן). ולענין צירוף עשרה לתפילה — כן היא דעת הזרע אמת, ומלכי בקדש (הובא במחז"ב הנ"ל), ושכנה"ג, וא"ר, והגר"א, ומשכנות יעקב, ומאמר מרדכי, וחיי אדם, ועיקרי הד"ט, וחקרי לב, וסידור בית יעקב. וכן משמע מהלבוש, דלא מהני מה שמראה פניו בחלון אלא להצטרף לתשעה שכבר נמצאים בבהכנ"ס [ולכאורה כך היא גם כונת המהרי"ט (ראה לעיל), וכן היא דעת ערוך השלחן]. ובכף החיים (אות עב), לאחר שהביא את המחלוקת זו בדעת השו"ע, הביא את האחרונים שכתבו כדברי הזרע אמת — עיקרי הד"ט, וחקרי לב, וסידור בית יעקב, שכתב שכן עיקר למעשה, ומסיק בכף החיים "וכן נראה להחמיר". [ועיין ע"ש בכה"ח עד אות עט, שהחמיר בכל ענינים אלו כדעת החקרי לב, דלא מהני לעולם ראיית פנים לצרף לעשרה.] וכן היא פשטות רהיטת הסוגיות, דכל דיני צירוף עשרה מיירי בכל גונא, אף ברואין זא"ז.
ב. לעיל הבאנו דעת המג"א בהבנת דברי השו"ע, וכפי שהבינוהו האחרונים (הפמ"ג והמ"ב), דמהני רואין זא"ז להשלים לעשרה לתפלה.
וז"ל המג"א: "בגמרא משמע דחלונות ועובי החומה דין גגין ועליות יש להם ואינן בכלל בית, אא"כ הם שוים לקרקע העזרה (— ור"ל, דאם כן כשהחלון גבוה לא יהני אפילו אם יהיה ראשו ורובו בחלון), ומדסתמו הפוסקים דבריהם (— לצרף לעשרה במראה פניו בעלמא) משמע דס"ל דבבהכנ"ס כיון שמראה פניו משם בכל ענין מצטרף וכמ"ש סי' קצ"ה ס"ב".
ונקטו האחרונים בהבנת דברי המג"א, דמפרש כונת השו"ע, דכי היכי דלגבי זימון אשכחן (בסימן קצה ס"א) דמצרפין שתי חבורות שרואות זה את זה אפילו כשהם בשני בתים, הכי נמי מצטרפות שתי חבורות לעשרה ברואין זה את זה, אף כשאינם ברשות אחת (עיין פמ"ג, ומ"ב ס"ק נב). וכמו שנקט באמת הפר"ח.
אכן אם זו כונת המג"א, יש בזה כמה תמיהות עצומות:
א. הנה בבה"ל רס"י קצה הביא מחלוקת הראשונים אי מהני צירוף לזימון היכא דאין בכל חבורה בפני עצמה כדי זימון. ובדברי המג"א שם (בסס"ק יב) מבואר שנקט דמיירי האי דינא כשיש בכל חבורה כדי זימון. ואם כן כיצד אפשר ללמוד משם שיצטרפו שתי חבורות לעשרה? (והרי צירוף לתפלה חמור מצירוף לזימון, וכמו שהוכיח במישור בזרע אמת סי' י, דאשכחן דמצרפים קטן לזימון ואין מצרפים לעשרה לתפלה).
ב. לשונו של המג"א היא: "וכמ"ש סימן קצה ס"ב". וצ"ע, דדין זה — שמצטרפים לזימון ברואין זה את זה — מופיע שם בסעיף א, ולא בסעיף ב. וסעיף ב דין אחר הוא, "אכלו מקצתן בבית ומקצתן חוץ לבית, אם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן". (והוא הדין המובא כאן בשו"ע בסעיף הבא לענין תפלה, ומקורו מהטור בשם הרא"ש, שהשוה תפלה לזימון לענין זה, וכמו שביאר בבית יוסף.) ונצטרך לומר דט"ס היא במג"א, וצ"ל סעיף א. והדברים צ"ע.
ג. לפי ביאור זה, נמצא שעיקר הטעם חסר מן הספר בדברי המג"א, דהול"ל דכיון שרואין זה את זה מצטרפים, וכמ"ש סי' קצ"ה ס"ב.
ד. מהו לשון "דבבהכנ"ס" שנקט המג"א, דלכאו' יתור לשון בעלמא הוא, דאין כאן ענין של "בית הכנסת" כלל, ועיקר טעמא הוא משום דרואין זה את זה מהני.
ה. לפי הבנה זו צ"ל שכל האמור בסעיפים אלו בשו"ע (מסעיף יג עד סעיף יט), לענין שצריכים כל העשרה להיות ברשות אחת, הכל מיירי כשאין רואין זה את זה (וכמש"כ באמת הפמ"ג, ובמ"ב בס"ק נז). ואיך לא העיר המג"א בזה, שעפי"זמשתנית כל ההבנה בסעיפים אלו.
ו. הרי המג"א בא כאן לבאר דברי השו"ע, ומסתמא צריכים הם להתפרש עפ"י דבריו בבית יוסף, ובבית יוסף סתם הדברים, ואיך יתכן שס"ל לב"י חידוש גדול זה, ולא פירש דבריו.
ולחומר הענין היה נראה להציע בזה, שנשמטו כאן שתי תיבות בלשון המג"א [משגגת המעתיק, או בטעות הדומות], וכך צ"ל: "ומדסתמו הפוסקים דבריהם משמע דס"ל דבבהכנ"ס כיון שמראה פניו משם בכל ענין מצטרף [הוא מצרפן] וכמ"ש סימן קצה ס"ב". וקאי סוף דבריו ("הוא מצרפן" וכו') אסעיף הבא, "אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ, ושליח צבור תוך הפתח, הוא מצרפן". ועל זה קאמר המג"א: "הוא מצרפן — וכמ"ש סימן קצה ס"ב" (וכמו שמצאנו טעויות כאלה בדברי המג"א, שהצטרפו יחד שני ס"ק; ראה, לדוגמא, במג"א רעט, י ובמחה"ש שם). ודין זה שבסעיף הבא, באמת נלמד מהא דסימן קצה סעיף ב, כמבואר בב"י. ומש"כ המחבר בסעיף זה, דמהני מה ש"מראה להם פניו משם", מבאר המג"א "דס"ל דבבהכנ"ס כיון שמראה פניו משם בכל ענין מצטרף".
ואם כנים אנחנו, א"כ כונת המג"א היא כמו שהבאנו לעיל מדברי הלבוש, דמהני מה שמראה להם פניו להצטרף לאלו שעומדים בפנים (וכמו שמבואר לעיל מלשון הלבוש, דזהו דוקא כשיש כבר תשעה בביהכנ"ס). ומש"כ המג"א "דבבהכנ"ס כיון שמראה פניו משם בכל ענין מצטרף", נראה כונתו דדין זה נוהג דוקא בבית הכנסת, שזהו מקום המיוחד לכינוס הציבור, וטפי ראוי שם להצטרף ולהחשב כ"ציבור". [ועיין מהר"ל בנת"ע נ' העבודה פ"ב, שהאריך לבאר בענין בית הכנסת, ש"שמו מעיד כי הוא המקום מוכן שיתאספו ביחד בני העיר להתפלל ליוצרם", וביאר כמה מאמרי חז"ל ביסוד זה]. ולא בכדי נקט הגאון [והשו"ע] דין זה דוקא לגבי "בית הכנסת".
[1] ליתא בארח"ח הנדפס (וכבר עמד על זה במחז"ב), אבל בארח"ח הנדמ"ח מכת"י (תשעז) איתא, ונשמט בחלק מכתה"י, עיי"ש בהערה.
[2] ובחיי אדם (כלל ל סעיף א) החמיר יותר מזה, דבענין שיכניס רו"ר לפנים, וז"ל: והוא הדין אם עומד אפילו אחורי בית הכנסת, כיון שמכניס ראשו ורובו לפנים, מצטרף (כ"כ הב"י, ואף שכתב בשם א"ח דמראה פנים לחוד מהני וכמ"ש בש"ע, צריך לומר דכוונתו גם כן שמכניס ראשו ורובו לשם, דאם לא כן קשה מאי שנא מחצר גדולה שהרי גם שם רואים זה את זה, אלא על כרחך דוקא כשמכניס ראשו ורובו). עכ"ל. וכן כתב במקור חיים (לבעל חו"י, סי' נה ס"ק טו). ואין נראה כן במשמעות דברי הב"י.
[3] וכלשונו של החקרי לב: "וכל חכם לב עיניו יחזו שזה דוחק גדול ולא ניתן להאמר".
[4] ובמחז"ב הביא גם את דברי שו"ת בית דוד (או"ח לג), שגם הוא הבין דהשו"ע מיירי אף כשאינו מכניס ראשו לחלון. אכן אין זה מוכרח בדבריו שכונתו היא משום דינא ד"רואין זא"ז", דמעתיק שם דברי הלבוש והמהרי"ט, ואפשר דכונתו היא שרק מצטרף לתשעה, וכפשטות לשון הלבוש והמהרי"ט.
ויש להוסיף בזה, דנראה דלפי דרך זו בהבנת דברי רה"ג והשו"ע (שזהו דין מחודש בהצטרפות לנמצאים בבהכנ"ס), אין לנו בזה אלא חידושו של רה"ג, דמיירי בעומד אחורי בהכנ"ס ומראה להם פניו להדיא, דבזה ניכר להדיא שמצטרף לאנשי בהכנ"ס. אבל לא יהני מה שעומד מרחוק ומסתכל עליהם.
[5] ועיין חי' רעק"א לשו"ע קצה, א, שהביא מש"כ הב"י בסי' נה, בענין מש"כ שם הטור בשם הרא"ש, דאם ש"צ בתוך הפתח הוא מצרפן. וכתב הגרע"א בשם הב"י, דהרא"ש למד זה מדין שתי חבורות שמקצתן רואין אלו את אלו. והוכיח הגרעק"א מכאן דס"ל להרא"ש כדעת הרשב"א, דמהני רואין זא"ז אף כשאין שיעור זימון לכל חבורה בפני עצמה [ולפי דבריו יהיה נפיק לן דהשו"ע, דסתם בסי' נה כדברי הרא"ש, ס"ל דמהני רואין זא"ז להצטרף לעשרה לתפלה].
ודברי אדוננו הגרע"א ז"ל תמוהים מאד, דבב"י מבואר שהרא"ש למד זה מהא דסע' ב שם, דאם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן. ולא מסע' א, בענין שתי חבורות שמקצתן רואין אלו את אלו. והתם (בסעיף ב) י"ל דעדיף טפי, דהמברך מצרף את שתי החבורות לחבורה אחת אע"ג שאין בכל אחת כדי זימון. וכמו שביאר המ"ב דין זה בסי' נה ס"ק נד, "דכיון שהוא ש"ץ כל אחד נותן דעתו עליו והוא מחברן יחד" (והוא מהפרישה, הו"ד בחי' רעק"א). וא"כ אין מכאן ראיה כלל לענין רואין זא"ז, שמצטרפים כשאין בכל חבורה כדי זימון. וכן מבואר בשו"ת הרשב"ש סס"י לז, דש"צ שפיר מצרף אע"ג שאין בכל חבורה כשיעור, ול"ד לזימון, עיי"ש.
[אכן בסי' קצה ס"ק ט ביאר המ"ב דין זה באופן אחר, והוא עפ"י המג"א שם, דהו"ל כמקצתן רואין אלו את אלו. ואמנם המג"א י"ל דאזיל כשיטתו בסי' נה ס"ק יב, שמפרש הדין של מראה פניו להם על פי הדין של שתי חבורות, וכמו שהובא לעיל. ועיין בשעה"צ קצה, ו שקצת נתקשה בביאור זה, דהא משמע דלא מהני דין זה אלא לגבי המברך, ולא לגבי אדם אחר. ועוד יש להעיר, דמש' דלא מהני דין זה אלא כשיושב על מפתן הבית, ששייך לשני המקומות וראוי להצטרף לשניהם. ומש' דאין זה מדין רואין זא"ז. ולפי מה שביאר במ"ב בסי' נה א"ש טפי (ועיין שו"ת רשב"ש שם). וק"ק על המ"ב שם, שסתם שם כביאור המג"א, שאינו מתאים למש"כ בבה"ל לצדד לעיקר הדין כדעת הרשב"ש, ולא כדעת הרשב"א. וי"ל.]
[6] ומה שצירף גם את הבית דוד לשיטתו, כבר נתבאר לעיל בהערה 4, שאין זה מוכרח בדעתו.
[7] אולם בס"ק נז כתב ד"במקום הדחק אפשר דיש להקל", ומש' שאינו מיקל בזה אלא מדוחק. וצ"ע.