הורים יקרים!
חודש אלול הוא האחרון בשנה, אך "זמן אלול" הוא הראשית וגם ההכנה לשנת לימוד תורה ועליה בעבודת ה' בכלל ולתשובת הימים הנוראים בפרט. נתבונן מעט ביסוד חינוכי חשוב.
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים … וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו: וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ… (מלכים א, א)
אדוניה מרד במלך דוד אביו לעת זקנותו ואף לאחר שהמלך הכתיר את שלמה בנו להיות למלך אחריו, המשיך אדוניה בנסיונות לחתור תחת שלמה וליטול המלוכה. סופו העצוב היה שהוא הוצא להורג.
כרקע למרד של אדוניה באביו המלך דוד, מספר לנו הנביא כי אדוניה היה ילד מפונק! וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ.
מפרש רש"י: ולא עצבו – לא הכעיסו, למדך שהמונע תוכחה מבנו, מביאו לידי מיתה.
הכתוב מצביע על שיטת חינוך בה נהג דוד, שגרסה שאין ללחוץ את הילד, אין לפגוע בביטחונו העצמי ובדימוי העצמי החיובי שלו על ידי הערות, תוכחות ועונשים. גם בימינו יש הגורסים שצריך לתת לילד לזרום עם טבעו, לא לחסום, לא לדכא את רצונותיו. כך לשיטתם יצמח להיות עצמאי ובריא בנפשו.
ויש גם שאינם מחזיקים בשיטה זו כנכונה, אך פשוט מגלים חולשה ביחס לצורך להציב גבולות. לעתים גוברת האהבה המקלקלת את השורה, וגוברים הרחמים לנוכח דמעות הילד או הילדה . כואב להם לראות שחסר לו משהוא, שהוא עצוב וכו', ואז באים כל התירוצים שבעולם כדי להצדיק את ההתעלמות ממעשיו, את הוויתור על תוכחה, על הצבת גבולות או ענישה.
אהבת הילדים נתפסת לעיתים כצורך לדאוג שלא יחסר להם שום דבר כל הזמן. צורך לספק את כל רצונותיהם ושחלילה לא יהיו עצובים ובלי מצב רוח כי 'לא נתנו לי', 'לא קנו לי', לא הרשו לי'…
מלמדנו הנביא שאלו אף אלו טועים מאוד! החכם מכל אדם, שלמה המלך ע"ה לימד את היסוד בעניין זה:
חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוסר (משלי יג). ומבאר הגאון המלבי"ם: חושך שבטו שונא בנו – מי שהוא חושך שבטו מגעגועו על בנו, הוא שונא לו, כי על ידי כן לא ילמד חכמה, כי 'בן חכם מוסר אב', וזה סימן שהמייתו (רחמיו) על בנו שאינו יכול לראות בצערו, הוא אצלו יותר מתועלת בנו, וא"כ אוהב את עצמו יותר מבנו, ואת בנו שונא. אבל האוהב את בנו- שחרו מוסר – מיסרו בכל שחר, להיטיבו באחריתו.
אם כן, דוקא אהבת הילדים צריכה לנסוך כח בהורים להציב גבולות ברורים. לא להתרגש מכל בכי או הפגנת "ברוגז" של הילד/ה. הילדים בוחנים היטב את ההורים. הם בודקים את הגבולות ואת יכולת ההורים לעמוד עליהם.
אמנם, אסור לנקוט בשיטת חינוך המתרכזת רק בגבולות, בהערות ותוכחות ובעונשים! הדרך הנכונה בנוגע לחינוך צריכה להיות עפ"י הדרכת חז"ל: 'לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת'.
יד שמאל היא היד הכהה, שאינה מיומנת ופעולתה חלשה יותר. יד ימין היא היד החזקה שפעולתה מיומנת ובעוצמה גדולה. מסיבה זו אדם משתמש הרבה יותר ביד ימין מאשר ביד שמאל.
הימין – עיקר היחס – צריך להיות לקרב את הילד. להרעיף חום ואהבה, קבלה, תמיכה ועידוד, העצמה חיובית ואמונה בו ובכוחותיו הטובים, בכישוריו ויכולותיו. השמאל – הצבת גבולות, תוכחה וענישה – במינון נמוך יותר, שלא יהפוך לעיקר היחס בין הילד להוריו.
שילוב ואיזון נכון בין הימין המקרבת ובין השמאל הדוחה, הוא המפתח לחינוך נכון ולבריאות נפשית של הילדים.