נדון א. בשיטת הרמב"ם אי ברכה שאינה צריכה אסורה מדאו' או מדרבנן: ב. מו"מ בדין ברכה לבטלה: ג. יסוד גדר "לשוא":
כתב הרמב"ם (פ"א מברכות הט"ו) "כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם לשווא והרי הוא כנשבע לשווא ואסור לענות אחריו אמן". ובפשטות נראה דברכה שאינה צריכה מדאורייתא, וכ"כ המג"א (סי' רטו).
וראיתי לרבינו מנוח שביאר בדעת הרמב"ם (פי"א מברכות הט"ז) שכתב "וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה, ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות, וכן דוד אמר בכל יום אברכך". וכתב רבינו מנוח "וכן כל דבר שיסתפק לך וכו' דברכה לבטלה איסורא דאורייתא הוא, וקי"ל ספיקא דאו' לחומרא ומשום הכי עביד לה ללא ברכה".
ונראה להוכיח כן בדעת הרמב"ם דברכה שא"צ אסורה מדאו' ממה שכתב בהלכות שבועות (פי"ב ה"ב) "השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שבארנו בהלכות ברכות הרי זה חייב לנדותו, ואם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנדוי". והנה מקור דין נידוי מבואר בגמ' (נדרים ז:) "אמר רב חנין אמר רב: השומע הזכרת השם מפי חבירו – צריך לנדותו, ואם לא נידהו – הוא עצמו יהא בנידוי, שכל מקום שהזכרת השם מצויה – שם עניות מצויה". וא"נ דברכה שאינה צריכה מותרת מן התורה מנלן לר"מ דין נידוי כיון שהגמ' איירי דווקא באיסור דאורייתא, ובהכרח דסבר הר"מ דהוי איסור של תורה.
ואף שיש מקום לערער ולומר אע"פ דסבר הר"מ דברכה שאינה צריכה אינה אסורה באיסור לא תשא, מ"מ איסור עשה ד"את ה' אלוקך תירא" שפיר דאיכא. אין זה נראה, חדא דמצינו לתוס' (ר"ה לג.) שהם מקור להא דברכה שא"צ מדרבנן והם שכתבו דאף ליכא עשה ומשום שהעשה בהזכרה ללא ברכה, אך בברכה הרי הוא משבח ואין שייך לומר דהוי חוסר יראה. ועוד שגדולי האחרונים[1] דסברי בדעת הר"מ דרבנן סברי דמדאו' שרי אף מאיסור עשה, וכיוון שכן הדעה הרווחת, כך יש לבאר.
והנה כדרך זו בדעת הר"מ כך מבואר להדיא בשו"ת פאר הדור (סי' קה) וז"ל אמנם זאת נעשה להסתלק מן הספק ונקרא גם בט"ו אבל בלא ברכה וכו' מפני שהיא ברכה שאינה צריכה, ואיסורא דאורייתא הוא שנושא שם שמים לבטלה וכו' ע"כ. אלא שמצינו לר"מ (שם כו) דכתב "הדברים ידועים שכל ברכה שעל המצוה מדבריהם היא וכו' והם אמרו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא". ויתבאר.
א. אי ברכה שא"צ אסורה מן התורה, אמאי אמרינן בגמ' (ברכות כא.) ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר, ומשום ספיקא דאו' [כמבואר בראשונים], הא כנגד זה הספק יש ספק דאו' של 'לא תשא' ושב ואל תעשה.[2]
ב. סתירה בדעת הרמב"ם אשר בתשובה ק"ה כתב "ברכה שא"צ ואיסורא דאורייתא" ובתשובה כ"ו כתב הר"מ "והם אמרו כל המברך עובר בלא תשא", אשר מבואר להדיא שאין איסורא כי אם מדבריהם. וצ"ב.
ג. הזרע אמת (סי' א) הקשה אי ברכה שא"צ מדאו' כיצד יתכן דאפילו המוציא ש"ש לבטלה אינו עובר כי אם בעשה דאת ה' אלוקך תירא (תמורה ד.) וזה המשבח בברכה יעבור באיסור לאו דלא תשא.
ד. עוד הקשה הזרע אמת דמצינו ברמב"ם (פי"ב משבועות הי"א) דכתב "לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה כדי שלא יהא לבטלה".
הא חזינן שהתיקון לש"ש לבטלה הוא להזכיר שבחו של מקום, וה"ה למברך אף שאינו לצורך הרי מזכיר שבחו. וכן ראיתי שהקשה כזאת הנשמת אדם (כ"ה) "הרי להדיא במה שיאמר אח"כ 'ברוך' מתקן מה שהזכיר בתחילה, וא"כ איך נאמר כשאומר תחילה "ברוך" יהיה עובר ויהא לבטלה" וצ"ב.
ה. עוד הקשה הנשמת אדם (כ"ה ד"ה אך) אי איתא דברכה שא"צ דאו' על מה סמכו חכמים לתקן כל הברכות. וכן דוד המלך ע"ה שאמר "ברוך אתה ה' למדני חקיך" מי התיר לו יע"ש. [3]
ו. עוד הקשה הנש"א "צ"ע כיון דמבואר דהזכרת ש"ש הוא איסור עשה מ"את ה' אלקך תירא" ואיך נאמר שזה מברך באימה ויראה ודעתו לברך את ה' מחמת יראתו [שמא לא בירך עדין] יהא עובר על עשה זה".
ז. ועוד הקשה הנש"א "אם יאמר כל היום אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ או האדמה וירבה בשמות, מותר לכתכילה, וכשיאמר בתחילה "ברוך" יהא עובר על יראת ה' ודבר זה אין בנו כח להבין".
ח. וראיתי למכתם לדוד (פ"א מברכות הט"ו) דכתב ללמוד בדעת הרמב"ם דברכה שא"צ בדרבנן וז"ל דלשון מושאל הוא דנקט רבינו הרי נושא ש"ש לשוא, כלומר מזכיר ש"ש בלי חיוב ברכה, דאי לא תימא הכי מי סני לרבינו לומר ה"ז עובר משום ל"ת את שם ה' אלוקך שהוא לישנא דש"ס אם היה בכלל אזהרת לא תשא ותו לא היה צריך להאריך ולומר והרי הוא כנשבע לשוא דממילא משמע ואמאי שינה לשון הש"ס. ע"כ. ולכאורה הוא הוכחה בדעת הר"מ וקשה ממה שמבואר בתשובת פאר הדור הנ"ל שהיא איסור דאורייתא. ויתבאר.
ט. עוד יש להבין אי ברכה שא"צ דאו' אמאי לא כתב הר"מ בתחילת הלכות ברכות במנין המצוות דיש עשה דברכת המזון ולאו של ברכה שא"צ. וכבר הקשה זאת המכתם לדוד.
י. עוד הקשה המכתם לדוד דהיה לר"מ למנות בספר המצות גבי שבועת שוא ב' שהן ד' אף ברכה שאינה צריכה. עוד הוסיף שהיה לר"מ למנות זאת בכלל הלוקין בהל' סנהדין בכלל לאו דשבועת שוא, ומזה שלא מנה למלקות מוכח דאינו אסור מן התורה.
יא. ומענין לענין מצינו לתרומת הדשן (סי' לד) דאין אומרים ספק ברכות להקל במקום מנהג. וצריך להבין כיון דאומרים סב"ל אפילו לתוס' (ר"ה לג.) ומשום חומר לא תשא וכ"ש אי ברכה שא"צ דאו' אמאי לא אמרינן במקום מנהג. הא קי"ל דאפי' במקום כמה ספקות דהוי פחות מיעוטא דמיעוטא ובכ"ז חיישינן משום חומר, ואמאי לא חישינן במקום מנהג.[4]
יב. הנה לענין ברכות שאין מוזכרות בתלמוד מצינו לרבנו מנוח (פ"א הט"ו) דאנו אומרים 'יראו עינינו' אע"פ שאין לברכה זו שורש בהלכה, כיון דרבנן בתראי תקנוה, והרשות נתונה לכל גדול שבכל דור ודור לתקן ברכות לפי המתחדש לאנשי דורו. הא חזינן אע"פ דרבינו מנוח הוא דסבר ברכה שא"צ אסורה מדאו' שרי לכל גדול בדור לתקן. אלא ששיטת הרא"ש (קדושין פ"א סמ"א) דאין לברך אשר קידש עובר ממעי אמו וכו' כיון שאין מוזכרת בתלמוד.
וקשה דברא"ש (כתובות פ"א סט"ו) מבואר דמברכין ברכת בתולין וז"ל ברכת בתולים כתב בעל הלכות ברוך אשר צר אגוז וכו' ברוך הבוחר בזרעו של אברהם. ואפשר שברכה זו תקנוה הגאונים ז"ל ומסתבר לברכה אחר שמצא בתולים. ע"כ.
יג. וכזאת מצינו למחבר (סי' מו) דאין לברך "ברכת הנותן ליעף כח". ובב"י כתב משום שאינה מוזכרת בתלמוד. ולאידך ברכת בתולים שאין מוזכרת כתב המחבר (אה"ע סי' סג) דאפשר שהגאונים תקנוה, ופסק לברכה. (יעוין בט"ז סק"ז). וצ"ב.
ועוד צריך להבין דאנו עושין דלא כשו"ע בתרתי, מברכין הנותן ליעף ולא מברכין ברכת בתולים.
יד. כתב הרמב"ם (פ"א מברכות הי"ט) "כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיצד הרי שאכל טבל של דבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך, ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות או שתה יין נסך וכיוצא בו".
ובראב"ד "טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר האסור והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו".
וצריך להבין כיון דהוא טבל מדבריהם כיצד עקרו חז"ל באופן קבוע מברכת המזון. וכן מדוע לגבי דמאי שאסור מדבריהם כתב הר"מ (ה"כ) שיש לברך. וכן יש להבין במה נחלקו הר"מ והראב"ד. ויתבאר בע"ה.
טו. כתב הרמב"ם (פ"א מברכות הט"ו) "התינוקות מלמדין אותן ברכה כתיקונן ואע"פ שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר". וק"ק כיוון דכל חינוך אינו אלא מדרבנן כיצד שייך להזכיר שם ה' לבטלה כדי חינוך, הא קא עבר בלאו דלא תשא.
טז. אמרינן בגמ' נדרים (נט.) לגבי תו"מ דמהני שאלה "והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עליה ובטלי ברוב דתנן סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין תרקב הא למאה תעלה", וכתב המפרש (ד"ה הרי תרומה) "הרי תרומה וכו' שאם היה בדעתו להפריש תרומה ומעשר על פירותיו מפירות קופה זו וטעה ונתן מקופה אחרת יכול לשאול עליה לפני חכם ולומר לו לא היה בדעתי ליתן מקופה זו אלא מזו ולא הויא תרומה ואפילו הכי בטלה ברובא".
ואף בזאת יש לברר מפני מה לא חיישינן לברכה לבטלה, שכן כיוון שנשאל הוי טבל וברכתו על ההפרשה לבטלה.
יבואר דיסוד ברכה שאי"צ משום זלזול והגדרת ברכל"ב תלויה ברוב בני האדם
ונראה בס"ד דיש לבאר את גדר 'כבוד וזלזול' בשתי דרכים. א' זלזול ע"פ דין. ב' זלזול ע"פ מנהג בני האדם.
וביאור הדברים, דיש זלזול התלוי בדין, דבכה"ג שנשבע אדם לשוא הרי הוא מזלזל בכבוד השם, שאמרה התורה דעובר בלא תשא, וה"ז לוקה.
אך יש זלזול התלוי במנהג בני האדם אע"פ שעל פי הדין אינו זלזול, כיון שנראה זלזול בעיני האדם, ה"ז זלזול ע"פ הדין. ומשום שגדר כבוד וזלזול אינו תלוי [בהכרח] בדין אלא בנוהג הנוהג בבני האדם, ואפשר שדבר שאינו "זלזול" ע"פ הדין ונראה כזלזול הרי הוא נידון כחוסר כבוד וזלזול.[5]
ולזאת יש לבאר מה דקודם תקנת עזרא וב"ד המברך ברכה שא"צ נחשב מברך, ואחר תקנת ברכות, הרי הוא נושא ש"ש לבטלה. ולנזכר, כיון שתקנו עזרא ובית דינו, שיש לברך 'ברכה לצורך' והיינו צורך הנאה, מצוה, ושבח, הרי ייחדו את הזכרת ה' בברכה כשבועה אשר היא מצווה לצורך, נמצא איפה שנוצרה הנהגה הנראת לכל שהמברך שלא לצורך ה"ה מזכיר את שם ה' שלא לצורך, ומש"ה הרי הוא מזלזל ועובר בלא תשא. [6]
ומצאתי ראיה לדבר מדברי הרמב"ם (פ"ה משבועות הכ"ב) דכתב "דבר ידוע אצל החכמים בעלי שכל ומדע שהשמש גדולה מן הארץ מאה ושבעים פעמים, נשבע אחד מן העם שהשמש גדולה מן הארץ אינו לוקה משום שבועת שוא שאף על פי שהדבר כן הוא אין דבר זה גלוי וידוע לכל העם אלא לגדולי החכמים בלבד, ואינו חייב אלא אם כן נשבע על דבר שגלוי וידוע לשלשה בני אדם משאר העם כגון איש שהוא איש ואבן שהוא אבן, וכן אם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ אינו לוקה, ואף על פי שאין הדבר כן מפני שאין זה ידוע לכל אדם ואינו כמי שנשבע על האיש שהוא אשה שהרי לא נשבע אלא על ראיית עיניו שהרי הוא רואה אותה קטנה וכן כל כיוצא בזה". וברדב"ז "ואפילו היה הנשבע חכם גדול בתכונה ונשבע שהשמש גדול מן הארץ פטור משבועת שוא כיון שאין הדבר ידוע לאחרים".
וחזינן אע"פ שנשבע אותו חכם לשוא כלפי עצמו, ויודע הוא שהשמש גדולה מן הארץ בכ"ז אינה שבועת שוא ונראה ברור דדין שבועת שוא וגדר 'לא תשא' אינו תלוי אלא בזלזול הנראה לבני האדם, ואינו נמדד בחכמים אלא בהמון העם, שאם גלוי לג' יהא גלוי 'לכל אדם'.[7]
וכעת נבוא להבין מפני מה ספק בירך ברכה"מ חוזר ולא חישינן ללא תשא דאורייתא. ולנזכר י"ל דדוקא כאשר מברך ברכה לבטלה שאינה לצורך כלל הוא 'הנראה כמבזה' אך כאשר "מברך באימה ויראה ודעתו לברך את ה' מחמת יראתו שמא לא בירך עדין" (לשון הנשמת אדם) דמברך לצאת מן הספק, אין נראה כמבזה ואינה דאורייתא והוי ספק עשה דברכת המזון כנגד איסור דרבנן ושפיר מברך.
וכן נראה מלשון הרמב"ם בתשובה (סי' קה) "ברכה שא"צ ואיסורא דאורייתא 'ואין ראוי' לברכה מן הספק" ואי דאו' היה לר"מ לכתוב 'אסור לברכה' אלא נראה דכל דברי הר"מ בברכה לבטלה שאינה מספק.[8] וכן מצאתי לפנ"י (ברכות כא. יב.) דכל שהוא מספק אינו ברכה לבטלה. ודו"ק.
והשתא ניחא הסתירה בתשובות הר"מ, דלעולם 'איסורא דאורייתא' ומ"מ 'הם אמרו כל המברך עובר בלא תשא' ביאור הדברים דתלי בחכמים כיון שאמרו דבעי ברכה לצורך, ממילא כל שמברך שלא לצורך עובר בלא תשא דאו' מחמת ההנהגה שנוצרה.
וניחא נמי קושיית הזרע אמת, כיצד אפשר שהמברך את ה' עובר בל"ת והמוציא ש"ש בעשה. ולנזכר ניחא, שכן הזכרת ה' אין בה זלזול אלא חוסר יראה,[9] משא"כ המברך שלא לצורך מחמת ההנהגה ה"ז מזלזל וחמור טפי. ואע"פ שיש במזכיר ש"ש איסור עשה ונימא דממילא יש הנהגה של זלזול. זה אינו, כיון שבני האדם לא רואים בזה זלזול כמברך ברכה לבטלה. ודו"ק.
ולפי"ז שפיר דמה דמהני הזכרת 'ברוך' אחר הזכרת ה' כיון שאינו ברכה וממילא דמי לקורבן לה' וכד' שמתקן להיות כתפילה, אך במברך אדרבא ללא 'ברוך' אם יאמר אתה השם וכו' אינו כי אם תפלה, אך ב'ברוך' הוא צורת ברכה שתיקן עזרא לצורך, וממילא באיסור ברכה לבטלה.
ולזאת שפיר שלא הזכיר זאת הר"מ בכלל הלאוין בתחילת הלכות ברכות ובשבועות שתים שם ארבע, ולנזכר י"ל דאע"פ שכל האיסור נוצר מלא תשא מ"מ אינו גוף האיסור, דתלי בחכמים, וברצונם לא יהא ברכה לבטלה,[10] ולכך לא מנה זאת הר"מ כי אם את עיקרי דאו' וכמבואר במגילת אסתר (סהמ"צ) שלא הזכיר הר"מ אלא השורשים.
וניחא נמי שאין לוקין ע"ז דדמי למה דכתב הרמב"ם (פ"ה משבועות הכ"ב) בנשבע שהשמש קטנה מהארץ אין נשבע אלא על ראות עיניו ולא לקי, ואף אם יתרו בו עדים אפשר שלא יאמין וממילא ליכא עדות. ושמחתי לראות כדברים האלו במרכבת המשנה וב"ש. והשתא ניחא טעם דלא אמרי' סב"ל במקום מנהג (תה"ד סי' לד), דכל שיש מנהג ליכא 'זלזול הנראה'.
ולזאת יש מקום לבאר דלעולם אין לתקן ברכות שלא מוזכרות בתלמוד [לדעת הרא"ש והב"י], ומ"מ אם כבר נוצרה הנהגה אח"כ שפיר אפשר לברך וליכא ברכה לבטלה. ולפיכך שפיר כתב הב"י לברך ברכת בתולים שכן מתקופת הגאונים י"ל שכבר פשט המנהג, אך ברכת הנותן ליעף כח עוד לא פשטה. וכן נראה מהפר"ח שכתב שהתחיל להתפשט בירושלים. והוא כמאה שנה אחר השו"ע.[11]
וא"כ אדרבא כיון דחזינן בב"י שאין לברך ברכות שלא מוזכרות בתלמוד, ובכ"ז כתב לברך ברכת בתולים, מוכח דתלי בהנהגה, וממילא אנו עושים הפך השו"ע בתרתי מחמת המנהג גופא, שזו היא שיטת השו"ע. וק"ל.
ולפי"ז ניחא אי מברכים על אכילת איסור, דלראב"ד ברכה תלויה בדין וכיון שאסור להנות וכו' טעון ברכה. אך לרמב"ם כביאור שיטתו הנ"ל תלי 'בנראה' וממילא שפיר שייך 'נראה כזלזול' אף בטבל דרבנן, והרי נכנס האוכל טבל למציאות זלזול ואינו יכול לברך. משא"כ כאשר הוא דמאי אינו נראה איסור. ודו"ק.
וניחא נמי הא דנשאלים על החלה, כיון שנאמרה הברכה בכבוד, ממילא אין אפשר ליצר זלזול למפרע. וק"ל. ועפי"ז יש מקום לבאר בדעת הריטב"א (חולין קו:) במי שבירך ענט"י וחזר בו אינו חייב לאכול. ויש מקום לבאר מטעם שא"א לברך ברכה לבטלה למפרע, כיון שבזמן הברכה נאמרה כתיקנה.
והנה תוס' (כתובות עב. ד"ה וספרה) כתבו טעם דאין מברכת הזבה כספירת העומר משום חשש שמא תסתור ולכך אין למנות. ובשל"ה (שער האותיות דף קא) גרס אין לה לברך. ולזאת תהא ברכה לבטלה. אלא שלפי דרכנו לא תקנו למנות, אך אי תקנו ליכא ברכה לבטלה כיון שנאמרה כדבעי.
אחר הדברים יש מקום להבין שיטת הרמ"א (סי' קפח ס"ז) דכתב השו"ע "אם טעה ולא הזכיר בה של ר"ח, בין ביום בין בלילה, אומר: ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון, ואינו חותם בה, וכו' וחוה"מ דינו כר"ח. הגה: ואפשר דמ"מ יש לאמרו בתוך שאר הרחמן, כמו שנתבאר לעיל גבי על הנסים סי' קפ"ז; ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבא יש בו הזכרת שמות ואין לאומרו לבטלה, כן נראה לי וכן נוהגין". וצריך ביאור דמה שייך לבטלה הא הוי כתפילה. ולנזכר ניחא כיון שנראה כחובה[12] ואינו חייב, הרי נראה לבטלה.
[1] זרע אמת (סי' א). נשמת אדם (כ"ה). חזו"א ועוד. וא"נ בדעת הרמב"ם זה החילוק דמ"מ עובר באיסור עשה, יהא ביאור זה דלא כמאן.
[2] ועלה במחשבה לתרץ אף א"נ דברכה שא"צ מדאו' אכתי הוי כעשה דוחה לא תעשה שיש עשה דברכת המזון וק"ש כנגד ל"ת דלא תשא ודחי. אך אינו, דליכא עשה כי אם 'ספק' עשה כנגד 'ספק' ל"ת, ובכה"ג אפשר לבסוף שיהא לאו ללא עשה. ופשוט. אלא שהיה מקום לומר דתלי בטעם וגדר עשה דוחה ל"ת, דלרמב"ן (יתרו) משום שגדול אהבה יותר מיראה, ולרבינו נסים (שבת קלב.) אע"ג דלאו חמור מ"מ כך תנאי התורה דליכא לאו במקום עשה. ויש מקום לבאר בזה פלוגתא דהרשב"א (יבמות ח.) ותוס' (שם ג:) אי עשה דוחה ב' לאוין שיטת תוס' דדחי משא"כ לרשב"א, א"נ שהוא חומר דעשה, אפשר שאינו חמור כנגד ב' לאוין, אך אם תנאי ש"ד. ומ"מ לנ"ד א"נ כרבינו נסים גאון בעי עשה, ובספק לא, אך לרמב"ן יש מקום לומר כיון שהוא משום "חומר" אפי' במקום ספק. וי"ל.
[3] על שאלה זו יש מקום לחלק בין "ברכות" לתפילה שכן פסוק זה תפילה הוא. ולקמן יתבאר עוד.
[4] יעוין שו"ת סמיכה לחיים (יו"ד סי' ד) בשם החקרי לב. ובשו"ת שואל ונשאל (ח"ט סי' ו) ובט"ז סי' מו סק"ז דכתב שבקום מנהג אמרינן שמא היה לגאונים סמך מן התלמוד, ולא חישינן לברכה לבטלה משום שהיא מדרבנן. וא"כ צ"ב אנו הפוסקים דאו' וכמחבר כיצד מברכין הנותן ליעף כח.
[5] וכדי הבנת הדברים והמחשתם אפשר לדון מכבוד הספרים, דהנה ספר הנמצא הפוך [ששער הספר כלפי השולחן], אינו הפוך מצד הדין, אלא הכריכה הפוכה, ואע"פ שיש מחל' אי שרי, מ"מ מחמרים, והטעם שסו"ס הספר נמצא בחוסר כבוד כלפי הרואה.
[6] עוד יש לבאר דאף במקום שחכמים הם האוסרים את הזכרת ה' כיון שרצון השם לשמוע לחכמים, ובא ומברך לבטלה, ה"ז עושה הפך רצון המלך, שרצון חכמים הוא רצון המלך, ונמצא בהזכיר את שמו יתברך שלא לדעת חכמ' ה"ה בוזה את השם. ודו"ק היטב. וזאת בין לרמב"ם (הל' ממרים) דלא תסור בדבריהם דאור', ובין לרמב"ן דאינו מדאו' אכתי זה רצון ה' כמבואר בקו"ש קונטרס ד"ס.
[7] ומצאתי כדברים מפורש במעשה רוקח (שם) וז"ל ומילתא דפשיטא היא דשבועת שוא לא תלו חז"ל בידיעתו ולא בדעתו אלא בדבר הברור וניכר לג' בני אדם. עכ"ל. וב"ש.
[8] אמנם מצאתי כתוב בחידושי הרמב"ם (המובאים בהקדמה למעשה רוקח) "ואין ראוי שיברך אותה כי אם המקדש או שלוחו שמקדש לו, לא דיין ולא זולתו, וקצת ממונים טועים ומברכים אותה, על צד ההיקש משבע ברכות של נישואין, והוא טעות, לפי ששבע ברכות אינם אלא שבח להשי"ת ותפלה בעד החתן והכלה וישראל, ולכן הראוי שיברך אותן הגדול שבנמצאים שם, אמנם זאת הברכה היא ברכה על המצוה, ואין ראוי שיברך אותה אלא עושה המצוה". ונראה מוכח שאין ראיה מלשון אין ראוי שאינו איסור. וצ"ע עוד.
[9] וכן כתב בספר ברכת ה' (ח"א ע' כו) וב"ש.
[10] ואף שאין ב"ד מבטל ב"ד חבירו וכו' זלזול תלי במציאות ואם תהא ברכה שלא נזכרת בש"ס מונהגת ממילא ליכא לא תשא, ויתבאר בהמשך.
[11] ומצאתי כדוגמת ראיה בשו"ת אור לציון (ח"א סי' ז) וז"ל אמנם עיין בשדי חמד מערכת ברכות, שהוסיף שמבואר בדברי מהר"י עזרי' הובאו דבריו בספר דברי מנחם בס"ס חצ"ר, שגם באדם אחד שנהג לברך לפי שלא היה יודע דיש מחלוקת ואם היה יודע מעיקרא לא היה מברך, אפי"ה יחזיק במנהגו. ע"כ.
[12] יעוין בבה"ל בשם הבגדי ישע, ונראה שהם הדברים ובש"כ.