בגמרא (ברכות יב.) "פשיטא, היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא – יצא, דאי נמי אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא, דהא תנן: על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. אלא, היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח ובריך אדעתא דחמרא, וסיים בדשכרא, מאי בתר עיקר ברכה אזלינן, או בתר חתימה אזלינן תא שמע: שחרית, פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא, פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא; ערבית, פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא, פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא; כללו של דבר: הכל הולך אחר החתום".
מחלוקת רש"י והרי"ף בביאור הסתפקות הגמ'
וכתב רש"י (ד"ה עיקר) "בתר עיקר ברכה אזלינן – ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה, והוי כמו שסיים ביין – ואין ברכת היין מוציאה ידי ברכת שכר, שאין השכר מן הגפן". דהיינו, כיוון שאמר 'ברוך אתה ה' מלך העולם' כוונתו הייתה על דעת 'הגפן' וממילא לא יהני חתימתו.
ובתוס' (ד"ה לא) הקשו להבנת רש"י בשם הרב ר' יעקב מקינון דמה הסתפקות הגמ' אי אזלינן בתר עיקר ברכה או בתר חתימה הא קי"ל 'מצוות לא צריכות כוונה' וממילא לא בעי כוונה, ופשיטא דאזלינן בתר חתימה.[1]
ותירצו התוס' בשם ר"י דאף למ"ד מצוות אין צריכות כוונה מודה הוא היכן שכוונתו היא לדבר אחר כנ"ד אשר כוונתו לחמרא במקום שיכרא.
והנה הרא"ש (פ"א סי' יד) כתב בשיטת הרי"ף בביאור הסתפקות הגמ' בזה"ל הילכך נראה כגירסת רב אלפס ז"ל פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא פתח ובירך בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא דאפי' סיים בדשיכרא יצא דתנן ועל כולם אם אמר שנ"ב יצא. אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא מאי. בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן. ולא איפשיטא ולקולא עבדינן ולא מהדרינן ליה.
וזו פירושה פתח ובירך בדשיכרא שאמר שהכל נהיה בדברו וניכר (ס"א ונזכר) שהיה יין ואמר גם בפה"ג וכך היה אמירתו בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו בפה"ג יצא דאפי' סיים בדשיכרא שאמר שנ"ב ולא אמר בפה"ג יצא דתנן ועל כולם וכו'.פה אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא ואמר בפה"ג וסיים בדשיכרא שאמר גם שהכל נהיה בדברו מאי בתר פתיחה אזלינן ולא הוי ברכה או בתר חתימה אזלינן והוי ברכה. עכ"ל.
זאת אומרת דלרי"ף אין ספק בדין כוונה כרש"י אלא ספק בכה"ג דסבר שהוא יין ופתח ביין, ז"א שאמר בפה"ג ומיד חזר בו ואמר שהכל, דבזה מסתפקת הגמ' אי אזלינן בתר עיקר ברכה דהיינו הגפן, או"ד בתר חתימה 'שהכל' והיינו אי מהני תיקון תוך כדי דיבור או לא.
והנה אף שגרסת הרי"ף שונה מגרסת רש"י שכן לא גרס 'אדעתא', אכתי יש להבין מדוע לא ביאר הרי"ף את הסתפקות הגמ' דקאי על עיקר ברכה כרש"י, ואדרבא כיוון דס"ל לרי"ף (ר"ה כח.) מצוות צרכות כוונה, מובן הספק טפישיש מקום לילך אחר הכוונה דהוא עיקר ברכה.
ואכן תר"י כתב על קושיית ר' יעקב מקינון דלפי הרי"ף לא קשה, כיוון דס"ל מצוות צריכות כוונה ממילא מסתפקת הגמ' אי אזלינן בתר עיקר ברכה שכן מצוות צריכות כוונה, או"ד בתר חתימה.
וקשה כיוון דס"ל מצוות צריכות כוונה הרי אם אינו מכוון חיסר חלק ממצוות הברכה, והרי הוא כאומר סוף ברכה ללא אזכרת ה' ומה יהני, ומדוע הסתפקה הגמ' אי אזלינן בתר עיקר ברכה או בתר חתימה, הא מצוות צריכות כוונה.
אכן אפשר שהיא גופא ספק הגמ' כיוון דמצוות צריכות כוונה ממילא יש מקום דצרכים לילך אחר עיקר ברכה, אך לאידך יש לומר דאזלינן בתר חתימת ברכה, כיוון שכיוון כדבעי בסוף הברכה, הרי שתיקן את חסרון הכוונה כל זמן שלא סיים הברכה. וי"ל. ויתבאר.
ויש מקום ליישב הנזכר בהא דיש לחקור במצוות צריכות כוונה אם הוא דין בגברא או"ד בחפצא של המצווה, ונפק"מ במקום שלא כיוון. אשר לצידו האחד יש לומר שהוא דין בחפצא של מצווה ובמקום שחיסר הכוונה חיסר מן המצווה ולא יצא יד"ח. אך לאידך יש לומר דהוי דין בגברא שיש לו לכוון במצוות ואם לא כיוון אכתי יצא י"ח המצווה. ונפק"מ לנ"ד א"נ דהוי דין בחפצא של המצווה יקשה כנ"ל הרי חסרה המצווה ומה יהני חתימה, אך א"נ דהוא דין בגברא דבעי לכוונה, הרי שבהעדר הכוונה אכתי יש למצווה ומש"ה יהני החתימה.
וראיתי לביאור הלכה (סי' ס) "ודע דכ"ז הוא בשארי המצות אבל מצוה התלוי באכילה כגון כזית מצה בפסח וה"ה אכילת כזית בסוכה בלילה הראשונה דעת השו"ע לקמן בסימן תע"ה ס"ד דיצא בדיעבד אפילו אם לא כיון והב"ח מחמיר שם גם בזה עי"ש. ועיין בב"ח ובפמ"ג בסימן ח' ובסימן תרכ"ה דמשמע מדבריהם דמצות ציצית וסוכה הכונה בהם לעיכובא כמו בשאר המצות ולפ"ז אם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המ"ע של ציצית ממילא עובר בזה על המ"ע אם לא כשמכוין לשם מצוה ואז יוכל לברך ג"כ והעולם אינם נזהרין בזה ואולי שטעמם דכיון שאין רוצה ללבוש אז את הטלית ואינו לובשו אלא מפני כבוד התורה לשעה קלה אין זה לבישה המחייבתו בציצית דומיא דמי שלובש להראות לקונה מידתו שפטור אז מציצית".
ומ"מ אף א"נ שלא בטלה המצווה, אכתי יש לומר דכוונה מגוף המצווה, וכל שלא כיוון לא יצא יד"ח. וק"ל.[2]
הרא"ש (ספ"ק דברכות) כתב וז"ל והקשה הראב"ד ז"ל על גירסא זו ועל פירוש זה שלא מצינו בשום מקום שתהא הברכה נפסדת בשביל חסרון כוונה. אפי' בלא שום כוונת הברכה עולה לו כ"ש שהוא מתכוין לשום ברכה בעולם. ונראה דלאו קושיא היא דטפי עדיף בלא כוונה ממה שעוקר הכוונה לברכה אחרת. ע"כ.
ולכאורה כוונת הראב"ד משום דמצוות אינם צריכות כוונה, ולכך קשיא ליה מה מבעי הגמרא. וקשה דהרא"ש הוא דס"ל מצוות צריכות כוונה ומדוע קשה לרא"ש קושיית הראב"ד. וכן מצינו למעדני יו"ט שהקשה, וצ"ב.
שיטת הרמב"ם (פ"ח מברכות הי"א) דאזלינן בתר מחשבה, דכתב "לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו, וכן אם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה וטעה ואמר בורא פרי העץ אין מחזירין אותו, וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן פ ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר המוציא יצא, מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהן עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין, והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אף על פי שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו". וכתב הראב"ד "כל מה שכתב באלו הענינים הכל הבל שאין הולכין אלא אחר הפירוש שהוציא בפיו". והיינו דשיטת הר"מ כרש"י ולקולא.
וצריך להבין דסו"ס כיון שחיסר את סוף הברכה הוי כלא בירך ומה תהני מחשבתו. ועוד, מצינו לגר"א שהקשה מדוע לא הזכיר הר"מ את דוגמת הגמרא. ויתבאר.
והנה תר"י הקשה לשיטת הבה"ג דמצוות אצ"כ מה הסתפקות הגמ' הא ודאי שיוצא ידי ברכה. ותי' דבדבר של אמירה לכו"ע בעי כוונה. וצ"ל הסברה.
ובכדי יישוב הדברים יש להקדים הא פלוגתא אי מצוות צריכות כוונה או לא, אשר שיטת הרי"ף והרמב"ם דצריכות כוונה, אך הבה"ג והרשב"א ועוד, סברי מצאצ"כ.
יחקור אי בעי כוונה פרטית או"ד דסגי בכוונה כללית
ויש לחקור לצד דמצוות צריכות כוונה, אי הוי כוונה כללית לשם מצווה או"ד פרטית למצווה זו בדוקא. [הרשב"א (ח"א תשובה שדמ)[3] כתב דמצוות צריכות כוונה כדי שלא יהיה כמתעסק, ונראה דכל מהות הכוונה שידע שעושה מצווה ולזאת י"ל דסגי בכוונה כללית. אך מהמאירי (ר"ה כח: ד"ה יש) נראה דבעי כוונה פרטית שכן כתב "שמצוות צריכות הם כוונה" וי"ל. מ"מ הוא פלוגתא באחרונים].
ואף אי נימא דסגי בכוונה כללית י"ל דברכות שאני דבעו כוונה פרטית.[4]
והנה גבי הרהור מצינו דהרמב"ם בק"ש (פ"ב ה"ח) כתב דלא מהני. ולאידך בברכות (פ"א ה"ז) וכן בתפילה (פ"ה ה"ט) כתב דמהני וצ"ל מדוע.
הרמב"ם (פ"א מתפילה) כתב "היא תפילה ונאמר ולעובדו בכל לבבכם". וכתב רבינו מנוח "זו תפילה לה' יתברך עיקרה הוא כוונת הלב" ובדומה כתב החינוך (מצווה תל) גבי ברכת המזון. א"כ אף דפסק הר"מ הרהור לאו כדיבור לק"ש, מ"מ כדיבור לעניין תפילה וברכות.
ולזאת נראה לבאר דהטעם שהולכים אחר הכוונה בברכות לרמב"ם, דכך מהות הברכות שהיא כוונת הלב, ודמי להרהור כדיבור דמהני משום שעיקרם בלב. וכזאת מצינו לרשב"א (יג:) דשאני כוונת פסוק ראשון דק"ש דבעי כוונה לכו"ע וכן בברכה ראשונה דתפילה.[5] יע"ש.
ולפי"ז י"ל דהרי"ף לא ס"ל כרש"י משום דס"ל דסגי בכוונה כללית, והא איכא.
ולזאת שפיר לתר"י לפי שיטת הרי"ף שמסתפקת הגמ' אי בעי כוונה פרטית או"ד סגי בכללית.
והשתא ניחא כוונת תר"י בבה"ג דכל מצוות של אמירה בעי כוונה. ולנזכר ניחא, דבעי כוונה פרטית, אך במקום שיש מעשה יש במעשה להוכיח על הכוונה, משא"כ באמירה. ודו"ק.
ולפי"ז יש לבאר את קושיית הראב"ד למ"ד מצוות צריכות כוונה, אכתי סגי בכוונה כללית והא איכא, ומש"ה נזקק הרא"ש לתי' דיש כאן כוונה נגדית.
המורם: שמוכח מתר"י דבעי כוונה פרטית, שכן כתב דלרי"ף דס"ל מצוות צריכות כוונה לא קשה, וא"נ דסגי בכוונה כללית אכתי קשה. ומהרא"ש מוכח דבעי כוונה כללית, דאל"כ מדוע קשה קושיית הראב"ד. ודו"ק.
[1] הנה מצינו בראשונים השוואה בין מצוות צריכות כוונה לדין ברכות. ובביאור העניין, דברכות הוי מצווה דתקנו חז"ל לשבח את השם והוא עניין ככל המצוות, אשר על כן לא שאני מצוות 'ברכה' ממצוות תפלין וכד', וכשם שאין צריך כוונה לקיום מצוות תפלין כך אין צריך כוונה לברכות כיוון שבירך ושבח את השם.
וז"ל תר"י (ו.) ואם איתא שאינו אלא במחשבה אמאי לא אפשיטה שאע"פ שכוונתו היתה לברך בטעות על היין מה בכך הרי נעשית המצוה ומצות אינן צריכות כונה. ע"כ.
[2] אלא שיש להבין, לשיטת הרי"ף שספק הגמרא בכה"ג שחתם הגפן ותיקן לשונו ואמר שהכל, מדוע שלא יהני לחזרה ככל דין תוך כדי דיבור שנחשב לדיבור.
ושמא יש לומר דשאני ברכות משאר דיני התורה דמהני בהם חזרה תוכ"ד, אך בברכות שהוא עניין דתלי בנראה לא יהני. וביאור הדברים דמצינו בברכות דבר יחודי שתלוי בנראה והוא מה דאמרינן שאפשר לישאל על חלה, אע"פ שע"י זה תתברר ברכתו למפרע כברכה לבטלה. יעויין בהרחבה לעיל בסימן א'.
וצריך לומר כיוון שנעשת הברכה בתחילה בדרך נכונה והיה בה שבח לא שייך לעקור שבח הנראה למפרע. ודו"ק. וא"כ יש מקום לומר אף לחומרא דלא יהני חזרה תוך כדי דיבור, כיוון שאינו עניין לחלות ברכה אלא לנראות. ודו"ק.
[3] לשון הרשב"א "דמה שאמרו מצות צריכות כונה אינו אלא שיכוין לבו לצאת ולא יעשה כמתעס' בעלמא וכענין שאמרו בתקיעת שופר ובכפאוהו ואכל מצה".
[4] הרשב"א (שם וכן עיקרו בברכות יג:) "ומדעתי שאין זה תלוי באידך דמצות צריכות כונה או אין צריכות כונה. שאם אתה אומר כן אין הפרש בין הראשונה לשאר. או נצריך אותו לכוין בכלן או נפטור אותו אפילו בלא אחת מהן. ועוד דמה שאמרו מצות צריכות כונה אינו אלא שיכוין לבו לצאת ולא יעשה כמתעס' בעלמא וכענין שאמרו בתקיעת שופר ובכפאוהו ואכל מצה. וזה שהתפלל הרי נתכוין לצאת. ואפי' למאן דאמר מצות צריכות כונה יצא בין כיון לבו ולא הרהר בדברים אחרים בתוך תפלתו בין הרהר בדברים אחרים. וכאותה שאמרו בירושלמי זימנא חדא בעיתי כווני ומניתי אפרחייא. דמכל מקום הרי נתכוין להתפלל ולצאת ידי חובה. אלא שהתפלה וקריאת שמע יש בהן כונה אחרת. והיא כונת הלב שלא להרהר בהן בדברים אחרים כדי שיהיו פיו ולבו שוים בבקשת הרחמים ובייחוד ובקבלת עול מלכות שמים ובסדור השבחים. וכנגד הכונה הראשונה שהיא העסק בהן לצאת ידי חובה הוא מה ששאלו בגמרא גבי מתניתין דהיה קורא בתורה (דף י"ג) אם כיון לבו יצא שמעת מינה מצות צריכות כונה. דהוה ס"ד דאם כיון לבו למצות קריאה קאמר. ודחי בקורא להגיה והכי קאמר אם כיון לבו לקרות יצא. אבל כונת קריאה לשם מצוה אינו צריך. וכנגד הכונה השניה שהיא כונת הלב הוא מה ששנינו בברייתא. הדברים על לבבך רבי זוטרא אומר עד כאן מצות כונה מכאן ואילך מצות קריאה".
[5] לשון הרשב"א: "ואפשר לי לומר עוד דפסוק ראשון צריך כוונה ואפילו בדיעבד ואין דבר זה תלוי באידך דמצות צריכות כוונה דהתם בכוונה לצאת הדברים אמורים אבל כאן צריך כוונת הענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב, וכענין שאמרו ג"כ בברכה ראשונה של תפלה בשלהי פ' אין עומדין [ל"ד ב'], והטעם שבשאר מצות שהן מצות עשה כל שעשה מצותו אף על פי שלא נתכוין לה הרי קיים מצותו אלא שאין זה מן המובחר, וכ"ש שיצא אם כיון לצאת אף על פי שהרהר באמצע המצוה, אבל אלו שהן קבלת מלכות שמים או סדור שבחים אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים, וזו היא שחלקו בין ברכה ראשונה לשאר הברכות או בין פסוק ראשון לשאר שאם הדברים תלוין במצות צריכות כונה או אין צריכות מה לי ברכה ראשונה מה לי שאר הברכות, וזה נראה יותר וזה דרך האמת".