בגמ' מגילה (ב.) "אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה". ונחלקו הראשונים אי הקדמת הכפרים לקריאה בעיר או בכפר, שיטת רש"י דבן עיר קורא לבני הכפרים בעיר ביום הכניסה. אך התוס' (יבמות יד. ד"ה כי) הקשו דהוי לא תתגודדו. ותי' שהכפרים בקיאים וקוראים בכפר.
והנה רש"י פירש "שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט, לפי שבתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי כתקנת עזרא והכפרים אינן בקיאין לקרות, וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר, ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבא ביום ארבעה עשר, ופעמים שיום הכניסה בשלשה עשר ופעמים שהוא באחד עשר".
והקשה רע"א בשם התוס' "אלא שהכפרים וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר. בתוס' יבמות דף י"ד ע"א כתבו בשם הירושלמי דבן עיר א"י להוציא אותם דמקרי אינו מחוייב בדבר [1]וכ"כ הר"ן דאחד מהכפר קורא אותה, ואפשר דמ"ש רש"י שיקרא א' מבני העיר היינו שיהא מקרא והם עונים אחריו מלה במלה".
ותימה הוא דמה יהני שאחד מבני העיר קורא, כיון שהשאר קוראין בע"פ שלא מתוך הכתב, הוי קראה בע"פ שלא יצא.
והנה ברש"י על הרי"ף הגרסה "והכפרים אינם בקיאים כל כך לקראות" ויש מקום ללמוד דלעולם בן העיר קורא לבן כפר הקורא לכלל בני הכפרים, ורק שע"י בין העיר נעזר בן הכפר שיודע לקרוא. ומה שכתב רע"א "והם עונים אחריו מילה במילה" יש לומר ע"י שומע כעונה ששומעים מבן הכפר שנעזר בבן העיר. ומ"מ הלשון קצת דחוקה וצ"ע.
יבואר לרש"י לא בעי להיות בר חיוב ממש אלא שייכות בכח
ונראה ליישב בהא דיש לחקור בגדר "אינו מחויב בדבר" אי הוי חיסרון מחמת הכח או הפועל. אשר לחד גיסא י"ל דבעינן שיהא בר חיוב בפועל ומש"ה סברי התוספות והר"ן שבין עיר הצריך לקרוא בי"ד, בזמן הכפרים אינו מחויב בדבר ומש"ה אינו מוציא את הכפרים. אך לאידך גיסא יש לבאר ברש"י דסגי במה שיש בו שייכות לאותו חיוב ואפשרות להתחייב בזמן הכפרים, והיינו משום דבכה"ג שאין בעיר עשרה בטלנים קוראים כבני הכפרים דאמרינן בגמ' (מגילה ג:) "כרך שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר".
ועל כן יש לומר דשאני מה שנזכר בירושלמי שאין בן עיר מוציא יד"ח את בן הכרך שאינו מחויב בדבר, אשר דיני זמן י"ד שונים במהותם מזמן ט"ו וזמנו של זה אינו זמנו של זה. משא"כ זמן י"ד ה"ה זמן קריאה לכל, ובני הכפרים שייכים לזה הזמן, וכן להפך אם אין עשרה בבני העיר שייכים הם לזמני הכפרים. ודו"ק.
אלא שיש להעיר מדברי הירושלמי (פ"ב ה"ג) "בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו וייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן או ייבא כהיא דאמר ר' חלבו רב חונה בשם ר' חייה רבה הכל יוצאין בארבעה עשר שהיא זמן קריאתה" וכתב הפני משה (שם) "או דילמא דנימא דשאני הכא וכדר' חלבו וכו' דאמר לעיל בפ"ק הכל יוצאין בדיעבד בי"ד שהוא זמן קריאתה לכל ומכיון דמיהת בדיעבד יוצא הבן כרך בקריאת יום י"ד מחוייב בדבר קרינן ביה לענין שיכול להוציא לבן העיר ואפי' לכתחלה ולא איפשיטא".
ומתוך הדברים עולה שכל הסתפקות הירושלמי כיון שבן כרך בדיעבד יוצא יד"ח בי"ד שהוא זמן קריאה לכל, אך בן עיר שאפ' בדיעבד אינו יוצא קודם י"ד פשיטא שאינו יכול להוציא יד"ח דומיא דהירושלמי. והדר קושיא, וצריך ביאור.
יבואר דאף לצד דסגי לשייכות בכח אכתי בעינן לתקנה
וראיתי לריטב"א (מגילה ב.) דכתב בזה"ל ומורי נר"ו בשם רבותיו ז"ל כתב דכפרים המקדימים ליום הכניסה כך היתה עיקר התקנה שיהא בן עיר קורא להם וכחד עם חשיבי, וכיון שעדיין הוא מתחייב לא חשיב לגמרי כמי שאינו מחוייב בדבר, אלא הרי הוא כאותה שאמרו (ר"ה כט:) כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא כיון דבר חיובא הוא, ואף אלו הרי כפרים ראויים לקרוא בי"ד עם העיירות, וכן בני העיירות פעמים קורים ככפרים כשאין י' בטלנין, אבל בן עיר ובן כרך חלוקים לגמרי בדיניהם וזמנו של זה לא זהו זמנו של זה כלל ולפיכך אין אחד מהם מוציא לחברו, מיהו משמע בירושלמי שאין בן עיר קורא לבן כפר לבדו כלומר עד שיהא שם עשרה. עכ"ל. ובש"כ ליסוד הדברים.
ומתוך הריטב"א נמצאנו למדים דבעי תרתי, חדא שיהא שייכות זל"ז דהיינו שיהא אפשרות לבן עיר להיות כזמן הכפרים, והוא כשאין עשרה. זאת ועוד דכך התקנה, וא"כ יש מקום ללמוד דלעולם לא סגי במה שראוי בכח להחשב "מחויב בדבר" אלא בעי בפועל להיות בר חיוב, אא"כ כך התקנה.
והשתא ניחא מהירושלמי דיש לומר דאיירי בסתמא אך בתקנה אע"פ שאינו יוצא בדיעבד אלא שייך בכח שפיר סגי. ודו"ק.
אלא שהריטב"א בהלכות ברכות (פ"ה ה"ג) כתב "המחויב בדבר כשם שאם עשה מצותו כבר מוציא לחבירו כך מוציאו קודם שיוציא לעצמו כגון בן כרך מוציא לבן עיר אף על פי שעדיין לא הגיע זמנו".
והדברים מתחברים לריטב"א דידן שכתב "וכיון שעדיין הוא מתחייב לא חשיב לגמרי כמי שאינו מחוייב בדבר" ז"א שתלוי בעצם זה שעדין יכול להתחייב אע"פ שהוא בזמן אחר. אלא שבריטב"א מגילה נראה דבעי אף שייכות לבן עיר להיות ככפר וזה אינו כלפי בן כרך ועיר וכמו שכתב "זמנו של זה וכו' וא"כ ק"ק אמאי כתב בהלכות דבן כרך מוציא בן עיר. וצ"ע.
[1] לשון הירושלמי "דבן עיר אין מוציא בן כרך דכל שאין מחויב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתם".